ההנאה שבאטיות: ערן צור נמצא על המסלול המואר. ריאיון

"מצד אחד יש דחף לרוקן את המחסן, מצד שני בכל פעם שאני מרוקן אותו יש איזו תחושת ריקנות", מהרהר ערן צור (51) ימים אחדים לפני הופעת ההשקה לאלבום החדש שלו, "המסלול המואר", השישי בקריירת הסולו שלו (בהנחה שסופרים את "עיוור בלב ים" מ־1995 בתור אלבום סולו ראשון ולא בתור האלבום השני של כרמלה גרוס ואגנר, הלהקה שהוא הוביל בתחילת שנות ה־90 ושהתפרקה במהלך הקלטתו). "אני לא כותב מהר, אבל אני כותב לא מעט. באלבום הזה יש עשרה שירים שנבחרו מתוך 40".

אז המחסנים לא ריקים.

"אבל הם כן. אתה בוחר את העשרה, מתמקד בהם, הם ראש החץ שלך. מה שנשאר מאחור, נשאר מאחור. כשעושים אלבום יש בדרך כלל את המרכז שלו ואז חסר פרט או שניים ואז אולי הולכים לשירים ישנים, שיכולים להשלים אותו איכשהו. אבל הרוב נזנח. האלבום הזה עוסק בשנים האחרונות שלי (צור לא הוציא אלבום אולפן מאז "כל מה שאנושי" מ־2010, שתיקה ארוכה מהרגיל – ע"ק), במה שמעניין אותי, במה שאני רוצה לשמוע".

אז מה עשית במשך שש שנים?

"היה אלבום אוסף עם אנסמבל מיתר. אני יושב כל בוקר בסטודיו שלי בתחנה המרכזית הישנה, כותב, לפעמים פרוזה, לפעמים שירים, מתעסק עם מוזיקה. זו העבודה היומיומית מבחינתי. זה לא שיושבים עליי עשרה שירים שש שנים וכל יום טוחנים אותם. היום, במקום שאני עומד, אני לא ממהר לשום מקום".

קודם היית פועל מבהילות?

"אם אני מסתכל על שנות ה־20 שלי, אז כן. הדחיפות שאתה מרגיש בגילי ה־20, בחצי הראשון של ה־30, הרגשתי שיש איזו רכבת שהייתי צריך לתפוס".

להתהוות כמוזיקאי, כדמות ציבורית, להגיע לקהל?

"גם, וגם באופן פנימי. כשאתה עובד עם להקות זה לא תלוי רק בך. לפעמים פשוט צריך לתפוס את זה לפני שזה מתפזר, כמו הלהקות שאני הייתי בהן, שהן להקות של אלבום אחד (כג"ו וטאטו עם אלונה דניאל ויובל מסנר, שעמה הוציא את "חתוך תוכן" ב־1988 – ע"ק)".

זה משהו שידעת גם בזמן אמת?

"ברור, ברור, כל אחד והמאוויים שלו, הרצונות שלו. פרוסט (אורי, הגיטריסט) רצה ללמוד בירושלים קולנוע, אבשלום כספי (קלידים – ע"ק) רצה לבדוק את לונדון".

לא הופתעת כשהן התפרקו.

"לא, לא", הוא צוחק.

אתה חושב שלאורך השנים בחרת לעבוד עם אנשים לא קלים?

"תראה, בתקופה של הלהקות השאלה הזאת הייתה חשובה מאוד, כי אתה מתמודד עם הכן ולא שלהם ותלוי בזה. אחרי זה בקריירת הסולו הבחירה שלי באנשים הייתה אם אני אוהב אותם מקצועית וכמה אני מחובר אליהם אישית. בלהקות האנשים היו קשים וגם אני הייתי קשה".

אתה חושב שנמשכת ללהקות עם חברים קשים?

"כן, לתסיסה הזאת. מצד אחד שבעתי מזה, מצד שני אהבתי את זה. היום אני חושב שבלהקה רק ככה אתה יכול לקבל חשמל מאנשים, לפחות בדברים שאני עושה. לא יודע, אולי בלהקות כמו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, עם ההרמוניות הקוליות…".

השתגעת? הם שונאים זה את זה.

"אתה צודק, ההרכבים האלה כל הזמן השתנו".

אתה אומר שהסטודיו שלך יושב בתחנה המרכזית הישנה. מיקום קשוח.

"לוקיישן קשוח, כן. הבניין הוא בניין של אמנים. ברגע שאתה עובר את סף הדלת – אמנים, ציירים, פסלים, סטארטאפ או שניים. אבל הרחוב קשה. התרגלתי למראות. בהתחלה נרקומן היה מבקש ממני נדבה, הייתי אומר לעצמי, מה פתאום לתת לו? הוא רץ עם זה למנה הבאה. היום אני נותן לו. שירוץ לאן שהוא רוצה. כל אחד והצרכים שלו. בהתחלה זה היה נראה לי כמו איזה גיהינום עלי אדמות, וזה באמת גיהינום עלי אדמות. אבל כשאתה נכנס לתוך זה, אתה רואה איך המערכת הזאת עובדת, המראות נהיים יומיומיים. בשכונה שבה אני נמצא, ברחוב הנגב, אני נמצא בבוקר, לא בלילה. כשאני רואה את הסודנים והאריתראים, הם החרוצים שבאים לעבוד. כשאתה מסתכל על הישראלים שבאים לשם לעניינים שלהם – שלוש נקודות – הם לא הנורמטיביים בשכונה הזאת. יש צעקה גדולה בדרום תל אביב, אבל ממה שאני רואה, הבעיה היא לאו דווקא באוכלוסייה של הפליטים, אלא בכל תעשיית המין וסמי הפיצוציות. זה מעניין. מסתובבים שם משמר הגבול כל הזמן, כאילו זה לא בתחומי החוק הרגיל. ומעבר לכביש – גן החשמל, הכי טרנדי. זה עולם שמעניין אותי".

 בוא נגיד שלא הופתעתי לשמוע שהסטודיו שלך יושב שם.

"תראה, זה המקום היחיד שאני יכול להרשות לעצמי. המחיר זול בצורה מפתיעה".

אתה עובד שם בוקר בוקר?

"כן. בבית יש לי ילדים ואישה, אמנם יש לי איזה חדר עבודה קטן לטאץ' אפים, אבל אני לא יכול ליצור שם. כשאתה עושה בית עם משפחה ואתה אמן, זה ממש טוב שיהיה לך מקום משלך, לבד, שם אתה באמת יכול להשתחרר מהזהות שלך כאיש משפחה ולהיכנס לזהות שלך כאמן שלא תלוי במחויבויות אחרות".

אצלך המרחק בין הזהויות האלה גדול מהרגיל.

"הן רחוקות, כן".

יש לך קושי ליישב אותן?

"עם מי?".

עם אשתך, עם הילדים שלך. אני לא יודע בני כמה הם.

"15 ו־10".

אז כן, לפחות אחד מהם גדול מספיק בשביל…

"אם אתה שואל אם הראיתי להם את השירים שמתעסקים בארוטיקה והסברתי את זה וכל זה, אז לא, לא הגעתי למקום הזה. הם עדיין לא שואלים ואני עדיין לא עונה. להיות בן של אמן, אני יודע, זה לא דבר פשוט, בייחוד לא עם כתיבה מהסוג שלי. אבל אני באתי ככה, הייתי אמן לפני המשפחה".

היא ידעה למה היא נכנסת.

"כן. זאת זהות שיקרה לי מכל יקר, החופש הזה. אחרת אני לא יכול לעבוד, ובשלב הזה בחיים שלי אני גם לא רוצה שום דבר אחר".

ובכל זאת, איך אתה לא מצנזר את עצמך? אפילו באופן לא לגמרי מודע.

"מהצד המעשי, ברור שכשהייתי רווק הייתי יכול לעבוד 20 שעות אם הייתי רוצה. לא שהייתי עושה את זה, אבל הייתה לי האפשרות. עכשיו יש לי יום עבודה והוא נגמר ואני בא הביתה. מבחינה יצירתית, החומרים, התכנים – אני לא מצנזר את עצמי, אני שומר על זה מאוד חזק. יש לזה מחיר, אבל ברור שיש העניין של מה שנכנס לתודעה ולתת תודעה. ברור שזה משחק שם בכל מיני צורות. זה גם מה שעושה אותי הבן אדם שאני היום. בזמנו הגדרתי את זה ככה: כשאתה לבד, או כשאני הייתי לבד, אתה יותר תוקף. כשהפכתי להיות אבא, הפכתי יותר מגונן".

תוקף?

"אתה יודע, מהבחינה הזאת של לבוא לדברים בצורה יותר אגרסיבית אולי, בצורה יותר קיצונית".

זה מעניין, כי גם בדברים היותר קשוחים שלך, לא יודע אם יש אגרסיה. יש בהם חקר של מקומות אפלים, אבל זה לא רוק אגרסיבי.

"אולי אגרסיבי זו באמת לא המילה הנכונה. אני יכול להגיד שאני מקפיד מאוד לשמור על החופש האמנותי שלי כשאני יושב מול המחברת או כלי הנגינה בחדר העבודה. איך אני הולך להתמודד עם הבית או עם העולם – זו הבעיה שלי אחר כך, זו לא בעיה שלי כאמן אלא כאדם שהוא אמן. אומרים שזרע של גבר, יש לו הרבה מעגלי הגנה בתוך הגוף. ככה גם פה. הגרעין של היצירה אצלי, יש לו הרבה שכבות של הגנה מהעולם, שהוא יהיה חופשי, שלי. אחר כך להוציא את זה לעולם ולהתמודד עם העולם – זה להיות הפועל השחור של היצירה. לשמוע דברים לא נעימים, להשיג חוזה, לקבל את הכסף, להתמודד עם הצלחות וכישלונות ועם מה שאומרים ועם הביקורות. לא שסבלתי מזה מאוד, אבל אני יודע שברגע שזה כתוב, התפקיד שלי, עכשיו, הוא לבוא ולקחת את זה כמו שזה ולהתמודד עם העולם. היה לי השיר הזה 'בחצרות בחושך' (שיר של טאטו המסופר מנקודת מבטו של אנס – ע"ק) בתחילת הקריירה. זו דוגמה מובהקת. כתבתי אותו לפני ההופעות, לפני שידעתי מה קורה. לא ידעתי מה יהיה. אולי יזרקו אבנים. ואמרתי שזה לא משנה מה יהיה, אני את הדבר הזה הולך ועושה. זה התפקיד שלי. אם לא הייתי מתמודד עם זה עד הסוף, הייתי עושה חצי עבודה. ואני אוהב לסיים דברים".

אתה מדבר על היצירה כמשהו כמעט חיצוני לך. אתה עובד אצל היצירה של עצמך.

"כן. זו הגדרה נכונה".

אתה לא הבוס.

"לא. לא, כי יצירה זה דבר שהוא אינטואיטיבי, נפשי, אי אפשר להגדיר מאיפה הוא בא ולמה הוא בא. עם הגיל והפרספקטיבה של הגיל, מה שפעם קידשתי, למשל המחשבה הראשונה, האינטואיטיבית, בתור איזה דבר מקודש, היום אני לא חושב כך. היום אני חושב שהמחשבה השנייה, השלישית, שכבות העבודה שבאות אחרי זמן רב, חשובות מאוד. אני לא פוחד שהן יפגעו באותנטיות. אני תמיד יכול לחזור לטיוטה הראשונה, אבל אני רוצה לחשוב עוד פעם ועוד פעם, ולהשמיע שירים לאנשים שאני מאמין להם שישמשו לי מראה עם דעה. למה? אני שר היום את 'פרפרי תעתוע' ואני שר אותו כמו שכתבתי אותו אז. הרגע של ההוצאה החוצה הוא קריטי כי יצקת יציקה וזהו, ככה זה".

מה אתה מפיק מהתחושה הזאת שאתה אדם שעובד אצל היצירה שלך?

"קודם כל, זה החינוך שלי. ההורים שלי סוציאליסטים של המאה ה־20. הערך של העבודה בבית היה גבוה מאוד, והמילה 'עצלן' הייתה הקללה הכי חריפה שהייתה שם. יש לי פחד, ממש פוביה, מעצלנות. אני רוצה לעשות, להרגיש פעיל. יש גם העניין של הגיל – אתה עובר את ה־50, אתה יודע שהזמן קצר ואתה רוצה להספיק ולנצל את היכולות שלך. היום אני כבר יותר בטוח בהן, אני רוצה לעבוד איתן. אחרת בסוף היום יש לי הרגשת תפלות כזאת, שמשהו לא בסדר".

ערן צור ישיק את "המסלול המואר" בהופעה בבארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, חמישי (29.9) 20:30, 85 ש"ח. אורחים: שלומי ברכה ויהלי סובול