פארק היורה 3D: ספילברג בגודל טבעי
גרסת התלת מימד ללהיט של ספילברג מצליחה לרגש ולהלהיב
אחרי 20 שנה של מפלצות קולנועיות שניזונות מדיאטה של אפקטים דיגיטליים "פארק היורה" חוזר למסך, ומזכיר לכולם איך צריך לעשות את זה.
במהותו זה לא יותר ממפגן של אנשים שבורחים מדינוזאורים, אבל כמו ב"מפגשים מהסוג השלישי" וב"אי.טי" ספילברג זורה עליו היפעמות ילדותית מהמפגש עם יצירי הבריאה הפלאיים, ורגע הגילוי הראשוני של חיזיון הדינוזאורים המהלכים במישורים הירוקים הוא עדיין מרומם לב. אחר כך הגולם קם על יוצרו, והסרט הופך לרצף מלהיב של סצנות מבוימות וערוכות לעילא, המפיקות מקסימום מתח וריגוש מהסיטואציות הבסיסיות (האם טים יספיק לרדת מהגדר החשמלית לפני שאלי תפעיל אותה מחדש?), ומההפוגות האינטימיות הממוקמות היטב.
המינונים מושלמים – החוט הדרמטי הדק שעוקב אחר חניכתו של המדען סרבן הילדים כאב פוטנציאלי אינו נדחף יותר מדי, ובניגוד למרבית הבלוקבסטרים שמציפים את הפסקול במוזיקה נוהמת ורועמת ללא הפסקה, ספילברג עושה שימוש מדוד במוזיקה של ג'ון וויליאמס, והסצנות המותחות ביותר – כמו זו במטבח שבה הילדים מתחבאים מצמד רפטורים ערמומיים – נטולות מוזיקה, כך שאפשר לשמוע כל תזוזה.
האפקטים המיוחדים לא התיישנו במאום וההמרה המשובחת לתלת־ממד מוסיפה עומק לתמונות. שימו לב: מומלץ להימנע מצפייה בסרט ברב חן דיזנגוף – בהקרנת העיתונאים התמונה שוב הייתה חשוכה מדי.