הנשק הסודי: שני שפים, פוד טראק אחת, אלפי חיילים שמחים ושבעים

בשבוע החמישי למלחמה, החיילים כבר פחות רעבים. הצבא לקח פיקוד על נושא המזון ושחרר את החמ"לים לתמוך בחקלאות ובאוכלוסייה האזרחית. ובכל זאת, יש מי שמתעקש לרדת לשטח ולהאכיל, בעיקר כדי לעודד. השפים דור זגורי וצ'רלי פדידה התחברו למען מטרה זו, ויצאו לבשל לחיילים ולמפונים אוכל בטראק פרחוני מבהיק. "אלה אנשים שלא חושבים על אוכל ולא זוכרים שהם צריכים לאכול", הם אומרים. "אנחנו מביאים עם האוכל קצת נחמה".

ילדי הפרחים. השפים דור זגורי (מימין) וצ'רלי פדידה בפודטראק (צילום: צוף מעטו)

על פניו, זגורי ופדידה מגיעים משתי קצות הקשת המסעדנית: זגורי הוא בעלי הדוכן "פרנה בשוק" בשוק הכרמל, פדידה שימש במשך שנים שף מלון שרתון וכיום הוא מייעץ למסעדות בהקמה בארץ ובעולם, והבעלים של MENU, חלל לאירועי בוטיק וסדנאות בישול. עם פרוץ המלחמה זגורי עשה כפי ששפים רבים עשו, והתחיל לבשל לחיילים, מעמיס את האוכל המוכן על רכבו הפרטי ומגיע להיכן שיש חיילים רעבים. אשת יחסי הציבור שלו חיברה בינו לבין פדידה, שותף בחברה לייבוא טראקים ומנחה תכנית הטלוויזיה "הפוד טראק של צ'רלי", וכך הפוד טראק הפרחוני נולד.

"בשבוע הראשון של המלחמה ראיתי ארגזי אוכל שנתרם ומתקלקל או לא הגיע למקום הנכון בגלל חוסר תיאום. דור ואני התחלנו לעבוד בצורה מסודרת ומתואמת, בדיוק כמו בתכנית הטלוויזיה שלי", אומר פדידה. בינתיים הם הספיקו לנסוע לשטחי כינוס בצפון ובדרום ולהאכיל מפונים ששהו במתנ"ס בהרצליה. "הכל דרך קשרים אישיים. אנחנו מגיעים עם הפוד טראק, פותחים עמדות ומתחילים להכין כריכים ופיתות", מוסיף זגורי. הוא מביא לתפריט המשותף פרנה במילוי אסאדו, פרנה עוף, קרעי תפוחי אדמה ומנות אוכל רחוב עסיסיות, בעוד פדידה מציע גרסה אלגנטית לאוכל מנחם, טורטיות ממולאות עוף מעושן וגוואקמולה למשל. "אנחנו באים מתחומים שונים וזה מה שיפה. מאחדים כוחות למען המטרה, כל אחד מביא את הכיוון שלו ומבשלים".

פותחים עמדות ומתחילים להכין. הפוד טראק של פדידה וזגורי (צילום יח"צ)

השבוע מתוכנן הטראק להגיע למלון במרכז תל אביב ולהאכיל מפונים מהעוטף. זגורי מתכנן לנסוע לאחד הגדודים ביריחו ולפתוח עמדת פרנה ל-400 חיילים בשטח. כל הפעילות מתבצעת בהתנדבות, כמובן. השפים תורמים ימי עבודה, החברה תורמת את הטראק וחברות מסחריות תורמות חומרי גלם.

פדידה מספר שבעקבות ההיקף העצום של תרומות בתחילת המלחמה, יש יותר תשומת לב לכך שהן תגענה למקום הנכון ולמי שבאמת זקוק לכך. "הייתי מגיע לספקים והם היו אומרים לי 'אתה יודע כמה כבר תרמנו?'. אני נותן להם את כל הפרטים לאן התרומה הולכת ושולח תמונות וככה הם משתכנעים יותר. הם משוכנעים, אבל כשיודעים את כל הפרטים יותר קל לתת. אנחנו תורמים ומתרימים כדי לגרום לאנשים לחייך". וכשהפרנה והפיתות מצליחות להעלות חיוך על השפתיים, סימן שמצליח להם.