שום דבר במסעדה הזאת לא קשור למציאות. חוץ מהאוכל

תוצאה לא פחות ממרהיבה. פופה (צילום: דרור עינב)
תוצאה לא פחות ממרהיבה. פופה (צילום: דרור עינב)

פופה מייצרת רעש סביבתי מטורף. היא נוצצת, מוגזמת, רועשת, מלאה בשואו-אוף, וזה עוד לפני שהגעתם לשירותים הכי מטורללים בעיר. אבל אם מתעלמים מההפרעות, מגלים אוכל ממש טוב

20 ביוני 2021

האמת היא שאין לי מושג מאיפה להתחיל. כי היה אוכל נהדר בפופה. באמת. כולל מנת לחם מהמעלפות בצד הנכון של הירקון. וגם היה יקר. אבל בשביל להגיע לאוכל צריך לעבור דרך. פיזית ונפשית. הדקו חגורות, אנחנו יוצאים למסע בעולם כל כך מופרך שנפתלי בנט עם שישה מנדטים בלשכת ראש הממשלה יראה לכם פתאום כמו משהו הגיוני לחלוטין.

סימנים ראשונים לחוסר הקשר עם המציאות התגלו כבר באתר האינטרנט של המסעדה. יצא לי פה ושם בחיי לכתוב איזה טקסט פרסומי אחד או אלף (בשלב מסויים אתה מפסיק לספור). מעולם לא הצלחתי להגיע לפסגות יצירה כמו הטקסט בעמוד ה"אודות". 337 מילים שהן שירה צרופה של בולשיט טהור, מוגש על מצע חרטוטים עם סלטון של ניו אייג' בצד. משפטים כמו "חווית בילוי מתגלגלת צבעונית, מעוררת ומכשפת, בה הולכים לאיבוד בזמן ובמרחב… עם כניסתכם למקום אתם מוזמנים להתנתק ממחשבות קונבנציונליות, מדפוסי התנהגות שגרתיים, מהנייד שלכם ומכל מה שאתם מכירים ולהתחבר מחדש אל עצמכם, אל החושים שלכם ואל אנשים חדשים".

מספיק מופרך לכם? חכו. עוד לא נכנסו (ואם בא לכם, הטקסט המלא פה). למעשה, כרגע אנחנו בדלת. וזה לגמרי לא מרגיש כמו מסעדה. אולי זה מחסום החבלים, אולי זה הבאונסר בחליפה שחורה ואוזניה ששואל איך קוראים לך ומתלחשש במיקרופון. שזה מקסים, שלא תטעו. מישהו עבד קשה בשביל לתת תחושה של היי קלאס. רק שבפער בין פוזת מליון הדולר לבין הג'ינס והכפכפים שלי, אייל שני יכול היה להקים 3 סניפים של "מזנון" ועוד היה נשאר מקום לקצבייה של אהרוני.

כשמזיזים את הפוזה הצידה מתגלה אוכל מצוין. פופה (צילום: אורי אקרמן)
כשמזיזים את הפוזה הצידה מתגלה אוכל מצוין. פופה (צילום: אורי אקרמן)

ואז אתה נכנס פנימה. יש איזה מסדרון קטן ("הכניסה אל המסעדה עוצבה בצורה פתלתלה, המדמה 'מנהרת זמן' המנתקת את העובר בה מהעולם החיצון"), מגיעים לחלל המרכזי ומבינים שכל מה שהיה עד עכשיו היה רק הקדמה למוגזמות הפראית באמת.

אין כמעט דבר אחד בפופה שהוא לא מוגזם. חלל עצום. ונוצץץץץץץ. עיצוב ספירלי חד פעמי. מטבח פתוח מדוגם שאת הצעקות בתוכו שומעים למרות הרעש. בר ענק. קירות לא ישרים שמעוצבים כמו כוכים. אלמנטים ענקיים של תאורה שמחליפים צבעים. רמקולים מעוצבים שמנגנים בווליום שהופך את האפשרות לשיחה לקשה עד בלתי אפשרית. כמות מלצרים ואנשי צוות שמסבירה מדוע מסעדות בתל אביב מתקשות למצוא עובדים (כולם פה!). תפריט שכל מנה בו היא תיאור של שורה שלמה עם אין ספור מרכיבים. שנדילרים ענקיים שנראים כמו מדוזות אבל מקרוב, אין דרך קלה להגיד את זה, נראים כאילו הם מורכבים מזרעונים ענקיים.

ועוד לא דיברנו השירותים. כמה השירותים מופרכים? הברמן, שישבנו אצל הבר, המליץ לנו לא לוותר על הביקור שם. בחיי. הוא אמר, וזה ציטוט "כל המקום מדהים, אבל השירותים זה עולם אחר". ומה החלק המפחיד? הוא צדק. למרות שלא בטוח ש"מדהים" היא המילה הנכונה. נגיד ככה – אם חלמתם לשבת על אסלה בתוך בטן של בובת מטריושקה בגובה שתיים וחצי מטר (ומי מאיתנו לא חלם על זה), הגעתם למקום הנכון. אבל עצרו הכל. כי הנה הגיע האוכל.

מנה שתחזור אלינו בחלומותינו הוורודים ביותר. הקובנה-בריוש של פופה (צילום: דרור עינב)
מנה שתחזור אלינו בחלומותינו הוורודים ביותר. הקובנה-בריוש של פופה (צילום: דרור עינב)

ולא סתם אוכל. בריוש תימני. כלומר סוג של קובנה מבצק בריוש. כלומר מעדן אלים. כלומר מנת בצק על סף מושלמות שברור לי שעוד אחלום עליה בלילות. וכאילו המושלמות הזו לא מספיקה, היא מגיעה עם חמאת קרמל מלוח, צירוף שנשמע מופרך, אבל התגלה כיציאה אדירה. השילוב של הכל ביחד הוא בפני עצמו סיבה לצאת מהבית. ברור שמבחינה קרדיולוגית מדובר בפצצת זמן מתקתקת, אבל פופה, כזכור, הוא המקום "להתנתק ממחשבות קונבנציונליות". אז לקח לחיים – תזמינו ישר שתיים.

הקולורבי הפחום היה עוד הפתעה נעימה. קודם כל כי הוא היה טעים. פרוסות דקות ועדינות של קולרבי שהושחם רק בקצוות, והוא כבר רך אבל עוד קצת קשה, שוחות בשמן זית ועליהן פירורי גבינה ועלי זעתר קריספי. זאת לא מנה שמעיפה אותך, כי קולרבי. אבל היא מנה רהוטה, מדוייקת ובעיקר טעימה. שקט מבורך על צלחת, 180 מעלות מהשגעת שמסביב.

הקוקי סן ז'ק, שהוגשו ברוטב חמאה לבנה ועם עלים ירוקים מעליהם המשיכו את מגמת השקט הנעים. האם אפשר ו/או כדאי להוריד את הצדפות מהאש כמה שניות קודם? כנראה שכן. האם זה הפריע? לא ממש. בעיקר כי רוטב החמאה היה כל כך מוצלח, שבאותה המידה אפשר היה להגיש איתו טופו ולא היינו מתלוננים (מקסימום מתבכיינים שחיסלנו את הבריוש ולא נשאר לנו בשביל לנגב כל טיפה של רוטב מהצלחת).

טרטר השייטל היה המקום הראשון שבו הציפיות ניצחו את החיים עצמם. בתפריט הבטיחו "טרטל שייטל על חלה שרופה, עם טירשי של אמא כהן, טחינה גולמית וירוקים". בפועל זאת הייתה חתיכת טוסט לא מאוד גדולה אבל מאוד דקה וקשיחה, עם טרטר מוצלח ומתובל נהדר ורמיזות של טירשי ברקע. זה מאוד טעים אבל (אזהרה: טריגר אסיפות הורים) מרגיש כמו פוטנציאל לא ממומש.

מי שאחראי כאן על הרטבים שווה את משקלו בזהב. פופה (צילום: דרור עינב)
מי שאחראי כאן על הרטבים שווה את משקלו בזהב. פופה (צילום: דרור עינב)

לעיקריות עשינו לעצמנו ערב סרף אנד טרפ. בפינה של הים, מצוייד ברוטב חמאת הדרים, מוסר ים. בפינה של היבשה ספריבס טלה בגלייז ברביקיו. ספוילר: זה נגמר בנוק אאוט. עוד ספוילר: זה לא היה כוחות. הדג היה נהדר. עשוי בדיוק במידה הנכונה עם עור קריספי כמו בסרטים. אבל כמו בצדפות קודם, זה לא שינה כלום, כי רוטב חמאת ההדרים הוא המלך האמיתי של המנה הזו. לא יודע מי אחראי הרטבים של פופה, אבל כמה שהוא מרוויח – זה לא מספיק.

ובכל זאת, הספייריבס טלה ניצח בענק. כי הוא באמת מנה ממש מוצלחת. אין לי מושג כמה שעות בישלו את הבשר או כמה פעמים הברישו אותו בגלייז, אבל התוצאה היא לא פחות ממרהיבה. בשר שמחליק מהעצם, שנמס לך בפה. מהרגעים האלו שאתה מחכה עם לבלוע, רק בשביל להשאיר עוד כמה שניות של טעם. הגיעה עם זה גם תוספת פטריות וברוקומיני. חסר משמעות. יכלו גם לא לבוא. הבשר מוצלח כל כך בכוחות עצמו.

הקינוחים היו חביבים פלוס. ניסינו ברולה פיסטוק שאומנם היה בצבע של פיסטוק, אבל עם מעט מאוד טעם של פיסטוק. בברולה היו תקועות חתיכות טוויל סומסום, שבעצמן היו מלוחות כמו דמעות של עורבים, אבל איזנו באופן מושלם את המתיקות של הברולה. הקראק פאי היה טעים, מהז'אנר הלא מאוד מתוק (כלומר מתוק, אבל לא "מתוק עד הרעלת סוכר מידית" מתוק). שניהם היו גרסאות מוצלחות, אבל לא באמת יוצאות דופן, של קינוחים שכבר אכלנו.

אם אתם בקטע של שואו-אוף ושל וואו ושל "בואו נעלה תמונות לאינסטה של המקום המטורף שהיינו בו הערב", פופה היא לגמרי בשבילכם. גן עדן של גירוי חושים וצילומים בשירותים (הי, לא רק אני צילמתי ושלחתי לקבוצות נבחרות. אין שם בכלל צורך בתאורה כי כל שניה יש פלאש אחר שמצלם). האוכל הוא רק הדובדבן על הטרפת.

אבל גם אם זה לא הקטע שלכם בחיים, כשמתעלמים מהפוזה, והגודל והרעש ומזיזים אותם הצידה, מגלים אוכל ששווה להתאמץ בשבילו. רק תזכרו שגם אם אתם לא נהנים מהתפאורה, אתם עדיין משלמים עליה ואל תזמינו שום דבר בלי לשאול כמה הוא עולה. נניח, תבקשו כוס של יין רוזה ככה בתמימות? אמנם תקבלו יין מצוין. אבל כשיגיע החשבון תגלו שהסכמתם לשלם 67 שקלים על כוס יין. אל תשאלו איך גיליתי.

★★★★4 כוכבים (★★★★☆4.5 ללקוי שמיעה)
פופה Poupee, דה פיג'וטו 22, שני-שבת 02:00-19:00

בריוש תימני – 47
קולורבי פחום – 56
קוקי סן ז'אק – 87
טרטל שייטל – 77
דג בחמאת הדרים – 120
ספריבס טלה – 122
קרם ברולה – 48
קראק פאי – 56