אם יש דבר שאני מתעב, זה כשאנשים מן המניין מספידים מפורסמים שלא פגשו ולא הכירו מעולם. פעם אחת עשיתי זאת, לאחר מותו של אריק איינשטיין לפני יותר מעשור, בעודי חייל. כבר אז סלדתי מזה. מה שדחף אותי לעשות את זה אז היה התחושה שחלק מפסקול ילדותי נלקח ממני. גם היום, עם מותו של סר פטריק סטיוארט, אני מרגיש אותו הדבר.
>> ״סטאר טרק: פיקארד״: הגיבור שאנחנו צריכים

אמש פורסם כי סטיוארט מת השבוע בגיל 86 בביתו בלוס אנג'לס, לצד אשתו סאני, לאחר התמודדות קצרה עם אלצהיימר ודמנציה עם גופיפי לואי – אותה מחלה שעמה מתמודד גם מיקי ברקוביץ'.

מעטים השחקנים שמקבלים משמעות שונה עבור כל דור. פטריק סטיוארט היה כזה. עבור דור מבוגר יותר הוא היה שחקן שייקספירי מוכשר ומשכיל. עבור הדור שאחריו הוא היה קפטן פיקארד מ"סטאר טרק", ועבור הדור שלי הוא היה פרופסור אקס מהאקס-מן. בדומה לקולגה שלו, יו ג'קמן, קשה לדמיין מישהו אחר בתפקיד.

הוא התאים לדמות באופן מושלם – השלווה הפנימית, האיפוק, הנימוס והתקיפות כשצריך, כל התכונות האלה היו מושרשות בו. אבל היה בו גם לב, שאותו ידע לחשוף על המסך במבט או במילה.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו בתפקיד. זה היה בסרט "אקס-מן 3". ראיתי אותו עם סבתא שלי בקולנוע רב-חן בהרצליה. זה נשמע מוזר, אבל סבתא שלי אהבה סרטי אקשן והיא הייתה נוהגת לקחת אותנו לקולנוע מדי פעם, וזה הסרט שבחרתי. אני זוכר את עצמי יושב בקולנוע לצד סבתא, צופה בפטריק סטיוארט שוב כפרופסור אקס וחושב שזה הקרב האחרון של חבורת המוטנטים שלו. לפחות אז חשבנו שזה הקרב האחרון, כי מאז הוא חזר לתפקיד מספר פעמים.

כיום סבתא שלי סובלת מאלצהיימר ולא מתקשרת כל כך, אבל פטריק סטיוארט נקשר באופן אינהרנטי לזיכרון ילדות שמותו הצית בי מחדש. הוא היה חלק מעוד רגעים. בשנת 2009, כשהוא הופיע לרגע בסרט "אקס-מן המקור: וולברין", ולמרות שבבירור צוות האפקטים התקשה לגרום לו להיראות צעיר יותר, שימח אותי לראות אותו חוזר לתפקיד. בשתי הפעמים הבאות שבהן חזר לתפקיד, ב"וולברין" (2013) וב"אקס-מן: העתיד שהיה" (2014), הייתי בצבא. ללכת לראות סרט בקולנוע, ובמיוחד את סטיוארט, היה מפלט מחיי הצבא האפורים.

בשנת 2017 הגיע הסרט "לוגאן", שם קיבל תפקיד משמעותי בהרבה. אני הייתי רגע אחרי שחוויתי את האובדן האמיתי הראשון שלי בחיי הבוגרים. הייתי צעיר מוכה טראומה, וסרט הקומיקס הזה לימד אותי הרבה על כאב. עבור חלקכם זה נשמע אולי מגוחך, כי זה בסך הכל עוד סרט על גיבורי על, אבל אפשר ללמוד גם דברים כאלה מסרטי קומיקס.

מה שאני מנסה להגיד הוא שבכל שלב בחיי פטריק סטיוארט נקשר לי לזיכרון אחר, לתקופה שונה, לפרספקטיבה אחרת – וזה נדיר. אני בטוח שאני גם לא היחיד. זאת יכולת מדהימה של שחקן להחזיק דמות כזאת במשך כל כך הרבה זמן ולהיכנס לתודעה הקולקטיבית. השבוע הוא הלך לעולמו, ולמרות שהוליווד הפסידה את אחד מגדולי השחקנים, מה שנשאר לנו הן החוויות שבהן הוא נקשר. אז פרופסור אקס, בפעם האחרונה – היה שלום. הכיתה משוחררת.

• הספד
• טלוויזיה
• המסך
• קולנוע