פיקוק: שירת הטווס

פיקוק, מרמורק 14, 03-6868259, כל יום 19:00 עד לקוח אחרון

לפני חמש עשרה שנה, כשגרתי בסידני, התקיימה בפאב הקבוע שלי, "הרבור ויו" שמו, מסורת נפלאה: בכל יום ראשון הוגשו בו אויסטרים טריים שהיו מוגשים לצד כוסות גינס צוננות כחלק ממסורת אירית נושנה. אגב, זה המקום לציין שאויסטרים וסרטנים, מאכלים שנחשבים בימינו לכה אקסקלוסיביים, זוהו בעבר הלא רחוק, במיוחד באירלנד, כמאכלים של עניים מרודים. על כל פנים, מלבד אותם אויסטרים, נהגו להגיש בהארבור לאורך כל השבוע אוכל שהצליח להדהים אותי בכל פעם מחדש. קערות מולים ובייקון מבושלים בבירה, לזניות ממולאות בבשר סרטנים, צלעות נימוחות של כבשי מרינו מהאאוטבק האוסטרלי, קדרות של זנבות קנגרו מבושלים ביין ועוד ועוד מאכלים, שכולם נשטפו בעליצות מופגנת בסקונרס מלאים בבירה (סקונר הוא הכינוי האוסטרלי לכוס בירה סטנדרטית). כמי שגדל במציאות ישראלית שבה אוכל פאבים הסתכם בצ'יפס, בייגל טוסט, פסטלים, סיגרים וצרבת, האוכל הזה, בפאב שכונתי ורגיל למדי, שינה לי את התודעה השתיינית.

ולמה אני חוזר בזכרוני הדהוי חמש עשרה שנה לאחור? כי הפיקוק, שחגג בשבוע שעבר חמש שנות קיום, הוא דוגמה נדירה לבר שהצליח לשבור את גבולות הז'אנר השכונתי בתל אביב ולתפקד כמו גסטרו פאב אמיתי מהסוג האוסטרלי או הבריטי. המונח גסטרו פאב, שנטבע לראשונה בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, מתייחס לכל אותם מקומות שלקחו את המטבח של הפאב הבריטי הישן עם הפאי רועים־סטייק־פיש אנד צ'יפס־באנגרז אנד מאש, והלבישו עליו חזון מודרני. כשהוא הוקם, זה בדיוק מה שהפיקוק הצליח לעשות. הוא לקח את הצי'פס, טבעות הקלמרי, וההמבורגר – מאכלי פאב ישראליים קלאסיים, והוביל אותם אל פסגות חדשות. קחו למשל את אבן הפינה, הלא הוא הצ'יפס. כשהירושלמי, הטברייני ואנוכי ישבנו שם השבוע, הסכמנו פה אחד: הצ'יפס של הפיקוק הוא ללא ספק הטוב ביותר בעיר. תהליך שכולל ייבוש וטיגון כפול הופך כאן את המאכל הבסיסי הזה למעדן שישאיר אבק גם ללא מעט דוכני צ'יפס נחשבים בבלגיה ובהולנד. וכך זה המשיך: טבעות קלמרי פריכות ומתובלות שהוגשו עם איולי תוצרת בית, כיסוני חינקלי עסיסיים תוצרת בית (גרוזיני, אלא מה) שבושלו במי שום, רוסטביף שטבל בשלולית של שמן זית בתולי וארומטי במיוחד, כל אלה הן כולן גרסאות נוצצות למאכלים שלצערנו הספיקו ברובם ליצור לעצמם בארץ תדמית אפרורית למדי. האוכל המצוין של הפיקוק הוא כבר סוד מוכר וידוע בעיר. אין כאן שום דבר חדש.

כאן אנחנו סוף כל סוף מגיעים לסקופ של הערב. ממש במקרה, בערב יום שני המנומנם שבו ישבנו על השולחן העגול בקצה הפנימי של המסעדה, סליחה – פאב, סליחה – בר, הוגש לנו תפריט חדש שהודפס על בריסטול קטן. "תפריט שף – פרימיום", כך הוא תואר, והוסבר לנו שהוא מוגש מימי שני עד שישי רק בשעות הערב המוקדמות (19:00-22:30). עיון ברשימה הקצרה, שכללה לא יותר משמונה מנות, לא השאיר מקום לספק: מדובר במעין הומאז' למסעדת אורקה שהייתה שייכת לאותם הבעלים (שמעון משל ולילך ספיר). במקרה רגיל, החזרה למנות המיתולוגיות ההן של ערן שרויטמן הייתה יכולה להעלות חששות, אך הידיעה שמי שאמון כאן על המטבח הוא צחי זילברליכט, שהיה הסו־שף של אותו השרויטמן, הצליחה להרגיע. לפני שהגענו לרביולי חלמון, שהיא ללא עוררין המנה המזוהה ביותר עם אורקה והמנה שצברה לה הכי הרבה חיקויים בעיר, הזמנו לעצמנו עוד מנות מוכרות: אספרגוסים ירוקים ברוטב פרמז'ן וריזוטו פירות ים שבושל בציר דגים ונגיעות נאם פלא (רוטב דגים תאילנדי). שתי המנות הללו, וכמובן הרביולי סרטנים (שהתגלתה למרבה השמחה כזהה אחד לאחד למקור המהולל), היו מנות שף עיליות לכל דבר ועניין. נאמר זאת כך: הן היו יכולות להיכנס בשקט לתפריטיהן של כל אחת מחמשת המסעדות המובילות בעיר, ושם גם היה נגבה עליהן – מן הסתם – מחיר כפול. אך גם את העובדה הזאת צריך להאיר באור הנכון. למשל עניין היין: בניגוד למסעדה אמיתית, תפריט היין של הפיקוק לוקה מאוד בחסר. גם לאחר מאמצים לא הצלחנו למצוא יין לבן שאפשר לכנותו "חצי סביר", שיצליח להיות בן לוויה ראוי למנות הנפלאות הללו. האמת, למרות שהיא לא הבירה המועדפת עלינו, מספר פיינטים של מרפי'ס לא היו כל כך נוראיים. אחרי הכל, כשחושבים על כך שוב, הרי בסטאוט ובסרטנים בעצם הכל התחיל.

התענוג

אוכל: בר שכונתי עם מטבח שף

מחיר: בינוני-יקר

שירות: מקצועי ואישי

גישה: מגרש חניה סמוך בתשלום

שירותים: נקיים ורחבים. אין גישה לנכים

חשבון

צ'יפס 22 ש"ח

חינקלי בשר גדול 54 ש"ח

רוסטביף 38 ש"ח

טבעות קלמרי גדול 44 ש"ח

אספרגוס ברוטב פרמז'ן 45 ש"ח

רביולי חלמון 52 ש"ח

ריזוטו פירות ים 67 ש"ח

4 חצאי מרפי'ס 116 ש"ח

2 צ'ייסרים פרנה ברנקה 42 ש"ח

סה"כ: 480 ש"ח