פי אלף יותר טיים אאוט: ביקורת שיכורה על בר הדייגו סאן

שירותים פוטוגניים, מלצר חתיך, קהל אקלקטי וכתבת לילה אחת שאכלה את הכובע. שלחנו את נועה בונה להתמודד עם טראומות העבר בדייגו סאן

דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא
דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא
25 באוקטובר 2016

לפני זמן לא מבוטל הגעתי לראשונה לדייגו סאן. באותו יום התקיים אירוע שכולו על טהרת הקשר המוזיקלי בין ישראל לטורקיה ואני ישבתי בשולחן בחוץ רעבה מתה. האוכל התעכב מכיוון שהבר הכיל בסביבות המיליון איש שנדחקו לראות את באריש קיי ואני הייתי על סף בכי. אני לא אבכה אם אהבת חיי תזרוק אותי אבל אני אמרר בכי אם אני אפתח את המקרר ואגלה ששותף שלי סיים את השאריות של ג'ירף. דרמטית כהרגלי ועם דמעות בעיניים לא חזרתי מאז לדייגו. לאחר מחשבה קלה על הנושא הבנתי שאני צריכה להתעלות על הילדותיות שלי וללמוד מה היא דחיית סיפוקים. לכן החלטתי לחזור לדייגו סאן ולהעמיד אותו במבחן האמיתי – ביקורת ברים שיכורה.

עוד ביקורות ברים שאסור לפספס:
שלחנו את כתבינו שיכורים לבר החוג הצפוני
בוני ורוזי הלכו לשיעור היפסטריות מזורז בתדר
מה שקרה על רחבת האוצר נשגב מבינתנו

אמצעי טשטוש:

על מנת לעשות ערב כמו שצריך לקחתי את חברתי ג'ויה – הדבר היחידי שלא הזדכיתי עליו מהשירות הצבאי. אחרי סחיבת נשק ובכי בלתי פוסק במשך טירונות של שלושה שבועות דבר לא יעמוד בפנינו. אולי השאבלי ששתינו לפני היציאה ופירק לנו את הצורה.

מוזיקה:

הגענו ביום שישי ועל המוזיקה שלט המפיק/די.ג'יי/איש הלילה ניב אסט שהביא אותה בדיסקו ושאר צלילים מעולם האלקטרוניקה. הרמות וריקודים לא היו, אבל מוזיקת רקע שמשתלבת היטב עם הווייב של ערב שישי לחלוטין הייתה. התוכניה השבועית של הדייגו ידועה בתקלוטים מעניינים של אנשי סצנת חיי הלילה בעיר מכל קצוות הקשת המוזיקלית.

ניב אסט בדייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא
ניב אסט בדייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא

הימרחות:

המקום היחיד שיכלתי למצוא בו נחמת הימרחות היה באזור הישיבה בפנים שהיה מאויש לצערי. לצעוק "אני עיתונאית! אני עיתונאית!" לא עזר. ישבנו בחצר על שרפרפים נמוכים שהיוו מכשול לבחורה ארוכה כמוני שהרגישה מעט כמו גוליבר.
טיפ למרחיקי הלכת: ספסל העישון מחוץ לבר או כתף של חבר טוב שלא ישפוט אתכם.

דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא
דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא

שירות 

ניסיתי להשתחרר ממחשבות ה"לא נשכח ולא נסלח" שתקפו אותי ברגע הזמנת האוכל. בסופו של דבר הצלחתי בעזרתו של המלצר החתיך יונתן (שזיהיתי מאחת תצוגות האופנה הגדולות. "אתה הדוגמן ההוא מהמקום הזה"). הוא היה אדיש וקול כמו ז'קט עור של אופנוען אבל נתן שירות אדיב, אינפורמטיבי במידה הנכונה ופינק בצ'ייסרים כמו אח (תודה יונתן, סיימתי את הערב מקיאה נאצ'וס מחוץ למעלית של הבניין שלי). נאלצתי לאכול את הכובע כשחזרתי מהשירותים כמה דקות לאחר ההזמנה והאוכל חיכה לי על השולחן. 

דרינקים:


הזמנו שלושה דרינקים: פינה קולדה (ליקר מאליבו, מיץ אננס, חלב קוקוס וסירופ קוקוס), סנגרייה מלון (יין לבן, ג׳ין, מי סוכר ומלונים ומלפפונים המושרים בסנגרייה) ופרוזן מרגריטה (טקילה, טריפל סק, מיץ לימון סחוט).
הפינה קולדה גרמה לג'ויה לנגן בקסטנייטות דמיוניות עם הידיים (סימן היכר לאושר) ולזרוק כמה מילים באיטלקית שאני לא מבינה (ואני לא חושבת שגם היא). מבחינתי השוס הגדול היה הסנגרייה מלון שגרמה לי להגיד "טוב שוער" לאחר השלוק הראשון. חתיכות המלון והמלפפון נתנו למשקה טעם מרענן והאלכוהול הורגש אבל לא בצורה בולטת מדי. המרגריטה מבחינתנו הייתה פחות אהובה בשולחן מכיוון שטעמה הזכיר מעט קרטיב לימון. שתינו אותה בכל זאת כי יש ילדים באפריקה שאין להם.

מימין לשמאל: פינה קולדה, סנגרייה מלון ופרוזן מרגריטה
מימין לשמאל: פינה קולדה, סנגרייה מלון ופרוזן מרגריטה

אווירה:

כל הערב ניסיתי להבין מה האווירה בדייגו. משימה לא פשוטה לאור העובדה שהייתי שיכורה בזויה ומטומטמת והפרטנרית שלי למשימה העיתונאית הייתה עסוקה בלפלרטט עם צרפתי. העיצוב בעל אלמנטים אסייאתים-מקסיקנים אפלים וקירות החצר מעוטרים בגרפיטי של הברוקן פינגאז כמו שתל אביבים אוהבים. האווירה רגועה ושכונתית והקהל מגוון. יש שם הכל: היפסטרים, חוץ-תל אביבים שבאו לחוות "משהו קצת שונה", סחים, שכנים, חברים של הבעלים, צעירים, מבוגרים, תיירים – הכל מהכל. מעטים המקומות לומר עליהם שכל אחד ימצא את עצמו כאן.

דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא
דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא

עישון:

העישון מותר בחוץ במקומות המיועדים לכך.

מדד הקיא:

או! אם חשבתי שהשירותים של הקונסיירז' הם וואו זה בגלל שלא פגשתי את השירותים של הדייגו סאן. כששאלתי את אחד השותפים היכן השירותים קיבלתי חיוך של "את הולכת לעבור למימד אחר" – וכך היה. נתחיל מהכניסה שנראית כמו מקדש לבודהה. שאלתי את ג'ויה האם אני חולמת והאם העוקבים שלי באינסטוש מוכנים לתמונה של הדבר הזה. קיבלתי תשובה מבטלת שאני כל כך 2000 אנד לייט, ואם חשבתי שאני הראשונה שהתלהבה מזה אני בחורה מסכנה. אזור תאי השירותים נראה כמו פולחן צפון קוראיני לשליט עליון (גם פוטוגני לאללה) וכל תא בצבע שונה: אדום וכחול (הכל פה כל כך פוטוגני). התאים נקיים ויכולים להכיל שני אנשים כשאחד מהם מקיא בכיף. המינוס הוא שתרגישו רע עם עצמכם כי עשיתם משהו כה טמא במקום כה קדוש.

דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא
דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא
דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא
דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא
דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא
דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא
בית המקדש השלישי. צילום: דנה כספ לביא
בית המקדש השלישי. צילום: דנה כספ לביא

מדד המאנצ':

אחרי שהתגברתי וסלחתי לדייגו סאן על הפעם ההיא שהאוכל שלי התעכב, והבנתי שעם גישה כזאת אני אשאר רווקה לנצח – ניגשתי לאוכל. בדומה לעיצוב, האוכל בדייגו נושק לטעמים האסייתים-מקסיקנים, ומומלץ לחלוק את רוב המנות. מנת הסביצ'ה הקלאסית (דג בורי עם תערובת של בצלי שאלוטס, פלפלים צבעוניים ועשבי תיבול) קיבלה טוויסט מקסיקני בלוויית נאצ'וס אפויים לצד שמנת מוטבלת. הטאקו צ'יקן מאסאללה (זוג טאקו עם נתחי עוף בסגנון צ׳יקן טיקה, יוגורט, מנגו פיקלז, קונקסת עגבניות, חסה ועשבי תיבול) היה הפיירוביט שלי חוץ מהעובדה שהוא הגיע פתוח ומלאכת הגלגול נפלה עליי – בחורה ללא מוטוריקה עדינה. הילדים המועדפים על ג'ויה בשולחן היו הבאנים צ'ילי קון קרנה שזכו לכינוי "הצ'יזבורגר המפורסם" (זוג באנים עם קציצת המבורגר שנטחנת במקום, גבינת צ׳דר, גוואקמולה פטריות שיטאקי, חסה, מיונז מיסו וחלפיניו כבוש) שקיבלתי מהם רק ביס כי היא חיסלה אותם ללא רחמים.

דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא
דייגו סאן. צילום: דנה כספ לביא

 

ולסיכום:

היה לי כיף להיות שיכורה בדייגו סאן. האווירה שכונתית, הצוות אחלה ואף אחד לא שפט אותי (לפחות כך אני מקווה) כשנפלתי במדרגות בחוץ. הבר בעיקר מתאים לחבורות המעוניינות לשבת לדרינק לצד נשנושים מגניבים, למי שמחפש בילוי רגוע בווייב טוב והוא אידיאלי לדייטים.