בשדרות הרגישו את הבלוז היטב בשנים האחרונות. עכשיו זה פסטיבל

>> ימית הגר היא המנהלת האמנותית של פסטיבל הבלוז בשדרות שיתקיים בתחילת החודש הבא (3.12-1.12), אחרי שלא התקיים בחמש השנים האחרונות בגלל מגיפת הקורונה והמלחמה. הפסטיבל יכלול הופעות חיות של אמנים מהשורה הראשונה (אהוד בנאי, אבנר גדסי, קרולינה, חיים אוליאל, דוד פרץ, נויה סול ועוד), במות אינטימיות, הקרנות סרטי בלוז ייחודיים וג'אם סשן מקומי. הבלוז נולד בדרום ארצות הברית מתוך כאב, געגוע ועבודת כפיים, והפך לשפה מוזיקלית אוניברסלית של התמודדות ותקווה. דווקא בשדרות – העיר שחיה שנים במציאות מאתגרת אך לא ויתרה על שמחת חיים, תרבות וקהילה – הבלוז מקבל משמעות חדשה ומקומית. פרטים וכרטיסים כאן.

בשבעה באוקטובר הפסקתי לשמוע מוזיקה. זה נמשך חודשים ארוכים. בהתחלה מההלם כל הרגשות כבו. לא שיר, לא מנגינה, לא יכולתי להאזין לשום דבר, פעם ראשונה בחיים. לאחר כמה שבועות דיברתי עם חבר מוזיקאי, שהרגיע אותי שזה יחזור ושלא אדאג. הרבה סיפרו שחוו את אותו הדבר.

>> פסטיבוס בפתח: 10 פסטיבלים שלא תרצו להחמיץ החודש בתל אביב
>> הסכתו ושמעו: 16 פודקאסטים ישראלים מומלצים לכל מי שיש אוזניים

אחרי כמה חודשים הצלחתי לחזור ולשמוע מוזיקה קלאסית פתאום, וראיתי פוסט בפייסבוק של מישהו שביקש המלצות למוזיקה אינסטרומנטלית בלבד. כולם הבינו את כולם באותם ימים. ואז פתאום שמתי לב שחזרנו לשמוע שירים, עם מילים, אבל רק באנגלית ורק מוכרים וישנים. לא מוזיקה חדשה. אי אפשר היה לעכל כלום, היה צריך נחמה וליטוף והרבה חום וקאברים של אביתר בנאי. כמה חודשים אחר כך זה חלף ואז אפשר היה שוב להקשיב גם למילים, גם בעברית, גם מוזיקה חדשה וגם בלוז. זה חזר. כי זה מה שקורה כשחיים ומוזיקה צריכים להציל זה את זה.

הפעם אחרונה שפסטיבל הבלוז התרחש בשדרות הייתה לפני הקורונה. הרבה בלוז הרגישה העיר בשנתיים האחרונות, ועכשיו גם המוזיקה חוזרת לעיר. הפסטיבל מתקיים הפעם בתוך המרחב המוגן והבטוח של סינמטק שדרות, ובנוסף להופעות יוקרנו גם שישה סרטים: שתי קלאסיקות מבריקות ("האחים בלוז" ו"ריי" על ריי צ'ארלס) ועוד ארבעה סרטים דוקומנטריים שמגיעים היישר מהמיסיסיפי, מהדרום שלהם לדרום שלנו. קשוח תמידית בדרום, גם אצלם, גם אצלנו, ושם המוזיקה רוצה להיות ולרפא את מה שחשוף וכואב.

הסרטים הם סיפורים שקרו בדרום של מדינה אחרת, באזור הנחשב למולדת של הבלוז, שם מתמודדים עם הקשה של החיים גם בעזרת מוזיקה מקומית. קלרקסדייל, העיר העיקרית שמופיעה בסרטים שם, היא מקום בו המוזיקה היא לא קריירה שרודפים אחריה אלא תרופה ומפלט. עיר שלמה שמחזיקה מסורת דרך האצבעות והקולות, לכל אחד ייעוד, והבלוזיסטים הם שומרי הסף של משהו ענק.

החיים לא מפנקים את כוכבי הסרטים – עוני, זקנה, סבל, קושי, מתח בתוך מציאות של מאבק הישרדות תמידי. ועדיין, המציאות חילקה להם תפקיד כפול – גם לשמור שהבלוז לא ייעלם מן העולם וגם לחבר בין אנשים ולהקל בשירתם על הקהילה האהובה. אנשים שלא נועדו להיות אגדות, לא אמורים היו להיות מתועדים, כשרונות שטרם הוכחו, נותנים לנו הצצה מרגשת על המסורת שהם שותפים להעברתה כמו במירוץ השליחים של הצלילים, על הסיפור שהשירים מספרים, נשמות גדולות במקומות קטנים.

סופר צ'יקן ג'ונסון, גיבור אחד הסרטים, עבד כל חייו בברזל ובגידול תרנגולות. אל מול החיים אותם חי בפשטות, הנשמה שלו עושה את הבלוז הכי צבעוני בשטח. סופר צ'יקן הופיע בבארבי תל אביב וגם במטולה בימים אחרים, לפני קצת פחות מעשור, עם יהוא ירון (בס) ואביב ברק (תופים). הוא אף כתב שיר על תל אביב שמדבר על מטולה, ומזכיר את שני הנגנים ואת המפיקה שהטיסה אותו. צ'יקן מנגן על גיטרות שהוא בונה בעצמו מחפצים שמצא בחווה, בבית ובמוסכים שבהם עבד, אחת הגיטרות שסיבכה אותו בשדות תעופה לאורך השנים הייתה זו שבנויה מרובה ציד, גיטרות אחרות עשויות מחלקי מכוניות וכלי בית ישנים.

ליאו באד וולש, כוכב סרט נוסף שיוקרן בפסטיבל, הוא בלוזיסט שפרץ עם אלבום בכורה בגיל 83. בגיל 84 הוציא את אלבומו השני ואז יצא לסיבוב הופעות שאחת מהן הייתה בבארבי בתל אביב, במופע הפתיחה של פסטיבל הבלוז הראשון של תל אביב לפני עשור בדיוק. ליאו עבד עם הידיים כל חייו, חטב עצים ועבד בחקלאות, ופתאום הוא מול בארבי מלא, מנגן את חייו על גיטרה ורודה ונוצצת ורוקד. ליאו מדבר על החלק שבו הוא מקווה שיינתן לו עוד זמן. ההישרדות אצלו עוברת דרך החשמל של הגיטרה שעובר לרגע דרך השמיים בדרך חזרה לארץ, לבמה ואלינו. המעבר מעבודת כפיים, קהילה וחיי כנסייה לבמות, פסטיבלים, חליפות מגוהצות וטיסות בכל העולם מציג בפנינו כיצד העולם עשה לו סיבוב אחרון ואנחנו היינו חלק מחגיגת חייו, שנתיים לפני שעזב את העולם.

גיפ, כוכב הסרט השלישי, היה קברן ועבד אף הוא בעבודה לא פשוטה במפעל רכבות. מאוחר יותר בחייו הפך מפעיל בית קברות ומנהל מועדון בלוז מהמוסך הביתי. הסרט מראה לנו אותו גם כן בשנותיו האחרונות, כשהוא עסוק בפעילות מוזיקלית וקהילתית, הוא משמח את בני קהילתו ואז קובר אותם. עוד סיפור ענק על בלוזיסט צנום שקמטיו מספרים את רוב הסיפור והוא משלים במילותיו את השאר.

הסרטים הם לא על בלוז של מישהו אחר, הם כמו להיכנס לתוך ספר היסטוריה בזמן שהיא מתרחשת. גיבורי הסרטים הם האחרונים שמספרים את הסיפור הקשוח שלהם מיד ראשונה, כפי שאנחנו נהיה האחרונים שנספר את הסיפור של מה שקרה פה בדרום בפעם האחרונה שזה קרה לנו, ונשאיר את שדרות רק עם לב וצלילים. אמן.
>> פסטיבל הבלוז שדרות, 3.12-1.12, סינמטק שדרות. פרטים נוספים וכרטיסים כאן