מה למדתי על קולנוע פולני? שהוא מעולה. ושהוא באופוזיציה

מתוך הסרט הפולני "פחדים"
מתוך הסרט הפולני "פחדים"

הזוכה בפסטיבל הסרטים בגדיניה אמנם היה רחוק מלהיות הסרט הכי טוב בתחרות, אך הבחירה בו אינה מקרית: הוא מגולל את סיפורו של אמן הומו ממשפחה קתולית. הוא גם לא הסרט היחיד שעסק בנושא במדינה שמובילה מדיניות אנטי להט"בית מוצהרת. ובנוסף לאמירות החברתיות - היה גם קולנוע מעולה | דיווח מפולין

4 באוקטובר 2021

גדיניה שלחוף הים הבלטי היא מעין שילוב בין תל אביב והרצליה פיתוח. תל אביב – בגלל הריכוז של ארכיטקטורה מודרניסטית בסגנון הבאוהאוס, והרצליה פיתוח – בגלל הווילות הטובלות בירק שמשקיפות על הים. חבל רק שהמסעדות המצוינות נסגרות בעשר בלילה, גם כשפסטיבל הקולנוע השנתי מגיע לעיר וממלא אולמות עד אפס מקום. המכון הפולני בתל אביב הזמין אותי לפסטיבל ה-46 של קולנוע פולני שנערך שם בשבוע שעבר, והיבול השנה התגלה כמשובח במיוחד. זה התבטא גם בכך ש-11 מבין 16 הסרטים בתחרות זכו בפרסים.

גדיניה. בין תל אביב להרצליה. בערך. צילום: shutterstock
גדיניה. בין תל אביב להרצליה. בערך. צילום: shutterstock

לכן כש"פחדים" (Fears) הוכרז כסרט הזוכה בפרס אריות הזהב, התגובה הראשונית היתה הפתעה, כי היו בתחרות לפחות חמישה סרטים יותר טובים ממנו. אבל כשצוות ההפקה נקרא לעלות על הבמה הבנתי בהדרגה את עוצמת ההצהרה המחאתית שבבחירת הסרט הזה דווקא. "פחדים", בכיכובו של דויד אוגרודניק (הסקסופוניסט החתיך ב"אידה") – מהכוכבים הבולטים של הקולנוע הפולני – מגולל את סיפורו האמיתי והעדכני של דניאל ריכרסקי, אמן הומו המתגורר עם סבתו בכפר ומתעקש לשלב את זהותו המינית עם אמונתו הקתולית ועם אומנותו – הוא מפסל צלבים. דניאל נדחה על ידי אביו, הקהילה והכנסייה, חוטף מכות וגינויים, אך ממשיך לדרוש הכרה בקיומו, עליו הוא מצהיר גם באמצעות טריינינג מעוטר בצבעי הקשת. רק סבתו אוהבת אותו כמו שהוא.

בימים שבהם הממשלה הפולנית מאמצת מדיניות להט"בפובית מוצהרת, וכמאה מחוזות, בעיקר בדרום המדינה, הכריזו על עצמם כ"אזורים חופשיים מלהט"ב", תמיכת הפסטיבל בסרט הזה היא אמירת פאק יו (כדברי המפיקה של סרט להט"בי אחר) לממשלה. כשאחד משני הבמאים (לא קלטתי אם זה היה לוקאש רונדודה או לוקאש גוט) אמר מעל הבמה שנערה לסבית אמרה לו שכולם צריכים לראות את הסרט הזה ושהוא מקווה שהוא ישודר בטלוויזיה הפולנית, הקהל הגדול באודיטוריום הריע לו ממושכות. אחר כך הבהירו לי שאין סיכוי שזה יקרה כי הממשלה שולטת בטלוויזיה. בניגוד לשנים קודמות, טקס הסיום של הפסטיבל לא שודר בערוץ הטלוויזיה המרכזי, ושר התרבות לא בירך את הזוכים.

"פחדים" היה אחד משני סרטים עם תמה להט"בית בפסטיבל. השני, "מבצע יקינטון" (Operation Hyathinth), הוא לטעמי טוב הרבה יותר, ואף זכה בפרס התסריט (התסריטאי הודה מהבמה לבן זוגו). אבל משום שהוא מתרחש בשנות השמונים הקומוניסטיות אפשר להבין מדוע חבר השופטים חשב שבחירה ב"פחדים" המתרחש בהווה, ולא בוורשה (שראש העיר שלה חתם לפני שנתיים על הצהרה התומכת בזכויות הלהט"ב), תנסח הצהרה עזה יותר. במסיבת העיתונאים אחרי ההקרנה אמרה המפיקה הלסבית יואנה זימנסקה שהם לא התכוונו לעשות סרט פוליטי, אבל להפקה לקח כמה שנים להתרומם, והמציאות בפולין הפכה אותו לפוליטי. "תמיד היינו כאן, ואנחנו נישאר כאן" היא הוסיפה.

"מבצע יקינטון" יעלה בנטפליקס ב-13.10, ואז גם אכתוב עליו באריכות. אציין רק שמדובר במותחן משטרתי סוחף על רקע מבצע ידוע לשמצה שנערך בפולין בין 1985 ל-1987 ובמהלכו המשטרה אספה נתונים על כ-11,000 הומוסקסואלים כדי ליצור מאגר מידע לאומי שיכלול את כל ההומואים ואנשים שבאו אתם במגע. גיבור הסרט הוא שוטר צעיר, מאורס לאישה יפה ונחמדה, שחוקר רצח של גבר הומו, ובמהלך החקירה מוצא עצמו נמשך לבחור אחר. הסרט כולל את סצנת הסקס הגאה הראשונה בתולדות הקולנוע הפולני, והיא לוהטת. את השוטר מגלם תומס ז'יטק, כוכב עולה שעל פי עדותו נוהגים לבלבל בינו לבין דיוויד אוגרודניק הדומה לו. אבל אחרי הופעתו השנה בסרט הזה וב"ללא עקבות" – המועמד הפולני לאוסקר שהוקרן גם בפסטיבל חיפה – יש להניח שכולם כבר יזהו אותו.

כמו "מבצע יקינטון", גם "ללא עקבות" מתרחש בשנות השמונים ומגולל סיפור אמיתי וכואב שמבקר את ימי המשטר הקומוניסטי, וכמותם רוב הסרטים האחרים בפסטיבל. רק שלושה או ארבעה מסרטי התחרות מתרחשים בהווה. רבים מהסרטים נוצרו על ידי במאים צעירים, שזה סרטם הראשון או השני, ובאמצעות בחינה של חטאי העבר הם שולחים חיצים לעבר המשטר הנוכחי, שמשחזר לא מעט מהשיטות של הממשל הקומוניסטי.

"ללא עקבות" מגולל מקרה קשה של עיוות דין מ-1983 כשהנער גז'גוז' פז'מיק, שיצא לחגוג את סיום הלימודים, נעצר ברחוב על ידי המשטרה ומת כעבור ימים ספורים בשל מכות רצח שחטף מהשוטרים. אמו, משוררת שזוהתה עם האופוזיציה, הגישה תביעה נגד המשטרה, והמערכת עשתה הכל כדי לטייח את המקרה ולמצוא אשמים אחרים (הפור נפל על נהג האמבולנס שאסף את הנער בתחנת המשטרה). ז'יטק מגלם את החבר שנעצר אתו ומשמש כעד היחידי למעשי המשטרה, ולהוראה של קצין "תבעטו לו בבטן, כדי שלא יישארו סימנים". הסרט חוקר לעומק את כל מרכיבי הקונספירציה, כולל החלפת שופט שמעז להטיל ספק בגרסת המשטרה בתובעת ידידותית למשטר המגולמת באופן גרוטסקי ומעורר חלחלה על ידי אלכסנדרה קונייז'נה הוותיקה והמעולה. זאת הפקה תקופתית מרשימה, כתובה, מבוימת ומשוחקת היטב, שרק אורכה עומד בעוכריה – 160 דקות.

המשטרה הפולנית חוטפת זפטות קלילות יותר בקומדיה הקצבית והמסוגננת "The Getaway King", שמשחזרת את סיפורו האמיתי של הגנב זג'יסלב נג'מורסקי, שבשנות השבעים והשמונים זכה למוניטין כמי שהצליח להתל בשוטרים ולברוח ממעצר 29 פעמים. מותו של נג'מורסקי בתאונה בגיל 41 קצת פוגם ברוח הקלילה, ולכן הסרט מפנטז לו סיום אחר. דויד אוגרודניק (פעם שנייה בפסטיבל), מצויד בחיוך ערמומי ובחליפות אלגנטיות, תורם לאידיאליזציה של הגנב שמתגרה במשטר. אפשר לראות כאן השפעות של טרנטינו וסודרברג, וזה עובד יופי.

החוק החדש, המבטל תביעות רכוש שלא הגיעו להכרעה בשלושים השנים האחרונות, מרחף מעל סרט נוסף המשחזר מקרה היסטורי. כזכור, החוק הזה, שאינו עוסק ברכוש יהודי דווקא, גרם לשר החוץ יאיר לפיד להחזיר לארץ את נציגת ישראל בוורשה ולהקפיא את יציאתו לפולין של השגריר המיועד. "הדיירת. אתם לא יכולים לשרוף את כולנו" (The Tenant. You Can’t Burn Us All) מספר על מאבקם של דיירים עניים להישאר בדירות שבהן גרו במשך עשרות שנים עד שכרישי נדל"ן שמו ידם על מסמכי בעלות ישנים. כשמתגלה גווייתה של הדיירת העקשנית ביותר, שוטרת צעירה מנסה לפענח את התעלומה, ללא הועיל. הסרט מראה שאת גלגלי הג'נטריפיקציה מניעה מערכת רחבה של שחיתות, אבל הוא מתפזר מבחינה דרמתית, וסובל מחוסר מיקוד. זוהי אחת מחמש ההפקות של הטלוויזיה הפולנית שהשתתפו בפסטיבל, ורק אחת מהן, "סונטה", התבלטה לטובה.

"סונטה" זכה בפרס חביב הקהל, ובפרס להופעה הטובה ביותר של שחקן מתחיל, ושתי הזכיות היו צפויות לגמרי ומוצדקות ביותר. זה סיפורו האמיתי של הפסנתרן גז'גוז' פלונקה (היום בן 31), שבילדותו אובחן בטעות כאוטיסט. במשך שנים אף אחד לא ידע איך לתקשר אתו והוא גדל מנותק מהסביבה, בלי לדעת לדבר, לקרוא ולכתוב, עד שמורה פרטית שהוריו שכרו עבורו הבחינה שהוא פשוט אינו שומע. עכשיו החל מסע של גילוי שכלל ניתוח להשתלת שתל שבלולי במטרה לאפשר לו להגשים את חלומו החדש לנגן, וסדרת מאבקים במוסדות פולנים עם חוקים נוקשים. התסריטאי המנוסה ברטוש בלשקה, שזה סרטו הראשון כבמאי, יצר דרמה משפחתית מרגשת שנסמכת על הופעותיהם המשובחות של לוקאש סימלאט ומלגוז'טה פורמניאק בתפקידי ההורים, ושל מיכל סיקורסקי המהמם בתפקיד הנער, שעובר כמה שלבי התבגרות. לסרט יש כל מה שצריך בשביל להפוך ללהיט בינלאומי, ואני תוהה רק אם ברוח הנוכחית בארה"ב ידחו אותו משום שהכוכב אינו חירש כמו הדמות שהוא מגלם.

סרט מאתגר יותר להפצה בינלאומית, ועם זאת מגניב ביותר הוא "אנשים אחרים" (Other People), שבלט בסגנונו השונה (צוות השופטים העניק לו שלושה פרסים –לשחקן הראשי, לעריכה ולבימוי סרט ראשון). זהו מעין מיוזיקל היפ הופ (בפולנית, כן?) עכשווי ובועט, העוקב אחר כמה ימים בחייו של קמיל (יאצק בלר), צעיר שלא יודע מה לעשות עם עצמו, ובינתיים קצת סוחר בסמים. בגיל 32 הוא עדיין מתגורר עם אמו (כמו רבים מהגיבורים הצעירים של סרטי הפסטיבל – בהם השוטר וארוסתו ב"מבצע יקינטון"), שוכב עם שתי נשים (אחת מהן נשואה, מבוגרת ועשירה), וחולם להוציא דיסק ראפ. לסרט יש מספר בדמותו של ישו בקפוצ'ון, סצנות של פנטזיה שבהן קמיל טס בחללית לגו, והרבה אנרגיה עצבנית. אלכסנדרה טרפינסקה, שזה סרטה הראשון באורך מלא, עיבדה למסך את ספרה של דורותה מסלובסקה, והיא ודאי תהפוך לדמות בולטת בסצנת הפסטיבלים של השנה הבאה.

מתוך הסרט הפולני "אנשים אחרים"
מתוך הסרט הפולני "אנשים אחרים"

סרט התבגרות נוסף תיאר את ילדותו הקשה של הבמאי והתסריטאי קונרד אקסינוביץ', שאביו השתיין חולל שמות בחייו ובחיי אמו, עד שהתאבד (הסרט מוקדש לו כמעין מחווה של סליחה). "בחזרה ללגולנד" (Return to Legoland) מתחיל כמו סרט התבגרות טיפוסי וחמוד, על שלושה חברים חנונים (מלוהקים נהדר), ועל ההתאהבות בילדה החדשה והיפה שמגיעה לבית הספר, ואז אבא חוזר במפתיע מאמריקה ותוך זמן קצר החיים הופכים לגיהנום. טומק ואמו מכניסים את כל הדברים השבירים לחדרו ומסתגרים שם עד שאבא יתעשת, כמו בפעמים הקודמות. אבל הוא רק הולך ומתדרדר. מאצ'י שטור (שבכורתו על המסך היתה כנער ב"דקלוג" של קישלובסקי ולאחרונה הוא נראה ב"הייטר" בנטפליקס) מעצב הופעה אמיצה ומצמררת בתפקיד האב השתיין. לא מעט אנשים חשבו ש"בחזרה ללוגלנד" הוא המפסיד הגדול של הפסטיבל, משום שלא זכה באף פרס על אף היותו אחד הטובים שבסרטים.

מתוך הסרט הפולני בחזרה ללגולנד
מתוך הסרט הפולני בחזרה ללגולנד

והיו גם שני סרטי שואה, האחד על פולנים טובים שמצילים אם ובת יהודיות (Hitler's Aunt), והשני על שמואל זיגלבוים, פוליטיקאי יהודי-פולני, מנהיג "הבונד" וחבר במועצה הלאומית של הממשלה הפולנית הגולה, שב-1939 עזב את משפחתו בוורשה וחמק לבריטניה במטרה לעורר את תשומת לב העולם לגורלם של היהודים בפולין. אבל העיתונות הבריטית העדיפה לעסוק בנושאים אחרים, ובמאי 1943, אחרי שנודע לו על דיכוי מרד גטו ורשה, הוא פתח את הגז בדירתו והתאבד כמחאה על האדישות של בעלות הברית. גם המעשה הנואש הזה לא הניב יותר מידיעה קצרה וחסרת הקשר בטיימס. סיפורו מסופר דרך עיניו של דמותו הבדיונית של עיתונאי בריטי בגילומו של ג'ק רות' (בנו של טים) ב"מותו של זיגלבוים" (Death of Zygielboym). זה סרט בינוני בסגנון מיושן, שמטיל אשמה על התקשורת המערבית בעודו דואג ללהק שלוש דמויות של פולנים טובים. במסיבת העיתונאים אחרי הסרט מישהו שאל על האומץ, לכאורה, לשים בפיו של אחד הפולנים הטובים משפט על כך שיש פולנים אנטישמים.

אחת ההתרשמויות העיקריות שלי מהסרטים בפסטיבל היתה שיש בפולין לא מעט שחקנים צעירים עם איכויות של כוכבים. אחד הבולטים שבהם הוא ברטוש ביילניה, הזכור לטוב מ"קורפוס כריסטי". הבחור עם העיניים הבוערות מעצב תפקיד שונה לחלוטין ב"פריים טיים", כצעיר רדוף בשם סבסטיאן, שפולש לאולפן טלוויזיה בערב המילניום, חוטף שני בני ערובה, ודורש לדבר אל הצופים בשידור חי. המשטרה מגיעה ומותחת את הזמן, והסיטואציה הלחוצה מניבה סרט שמחזיק אותנו מרותקים. כשאביו מוזעק לאולפן ומשפיל אותו במקום לדבר אל ליבו, אנחנו מקבלים הצצה על פער הדורות (ואולי רמיזה לכך שסבסטיאן הוא הומו).

הבחירה של היוצרים לא לחשוף מה הוא הנושא שבשמו הגיבור בחר בפעולה נואשת שכזו פוגמת בסופו של דבר באפקט של הסרט, משום שמעבר לרעיון הכללי של מרד הם מתחמקים מלהתחייב לאמירה ספציפית (שאלתי על כך, והם אמרו משהו על זה שכל צופה יחליט מה זה אומר לו). ועדיין הסרט שווה צפייה. תוכלו למצאו אותו בנטפליקס, שם עלה לפני כמה חודשים. ענקית הסטרימינג גילתה שמשתלם להשקיע בקולנוע הפולני כי הם יודעים לעשות שם סרטים.