נסיעות אינסופיות בוואן, שינה אצל זרים ביער, קפה דלוח ואלפי אירופאים שצורחים איתן מילים בעברית: לקראת פסטיבל חשיפה בינלאומית - המקפצה שהטיסה אותן לחו"ל - חברות להקת "הזאבות" מסכמות קיץ מטורף של 40 הופעות באירופה בטור מיוחד
"הלו! ווי אר הזאבות, דה נקסט סונג איז קולד זה מה יש!"
"זה מה יש… זה מה יש… זה מה…"
תוך כמה רגעים, קהל של כמה אלפי אירופאיים צועקים איתנו את המילים האלו בעברית. ירדנו מהבמה מההופעה הראשונה של הטור דרך שורה של 20 אנשי צוות מחייכים ומוחאים כפיים.
>> רצח בשווארמה והשד העדתי נכנס למיטה: פסטיבל תיאטרון קצר חוזר
ככה בשנים האחרונות אנחנו עוברות ממקום למקום. 5 שעות נסיעה בואן ובום – אנחנו בנירנברג, במקום שהיה פעם בונקר נאצי. לפרוק ציוד, לעשות סאונדצ'ק, להקים עמדת מרצ', להתלבש, לנסות להיראות יפות – או לפחות סבבה ועל זה – עם הלוקים שדחפנו למזוודה כשעוד לא ידענו אם תתבטל הטיסה, כי אולי תהיה מלחמה. אבל בכל מקרה שידרנו כל הזמן כלפי חוץ שברור, בטח, הכל קורה כרגיל, אין סיכוי שאנחנו לא מגיעות, יש קו ישיר קהיר-ברלין, מתרגשות לקראת, תודה רבה.
והנה עוד 7 שעות נסיעה. צריך לפעמים זמן בשביל להחליף תחתונים. חשוב לקוות שנעצור הפעם בתחנת דלק עם קפה בטעם שבני אנוש יכולים לשתות. בום אנחנו בשוויץ, מול אגם שראינו אולי בחלומות, על במה שבטוח ראינו בחלומות. הופעה מטורפת, כולם רוקדים כולן רוקדות. אנחנו טייט ברמות, עשינו כבר איזה 40 הופעות הקיץ וכל צליל עם כוונה, עם ידיעה, עם דיוק ונשימה.
כל מבט אחת לשניה טומן בתוכו 15 בדיחות שונות, על הפעם שעשינו סדנה במקום שכוח אל וכל מה שיכל להשתבש השתבש. על הפעם שדווקא ביום של הופעות ב-2 פסטיבלים נתקע לנו האוטו תוך כדי שהוא עושה רעש שתושבי העיר ההיא לא שמעו מעודם (הצלחנו להגיע בסוף). על הפעם ההיא שמצאנו את עצמנו ישנות אצל זוג אוסטרים באמצע היער, בגדול הבית של עמי ותמי. תכף מגיעים הברייקים ב'מורה ליוגה', ריכוז. ואז נזכרות במשהו שהצחיק אותנו אתמול בלילה, וגם בעוד כל מיני לילות בשלל דירות משלל סוגים, אנשים מדהימים שאירחו אותנו החל מטירות מפוארות ועד חדר שבו רגל של מישהי הייתה על הראש של מישהי כל הלילה. פה ושם יש גם מטרידנים שצריך לטפל בהם. אף אחד לא יכול עלינו.
בום עין חצי פתוחה, 4 שעות נסיעה להנובר או לצרפת. לפעמים גם יש מבט של השלמה, העולם קשוח, אני מבינה אותך אחותי. סעמק בשביל מה, אין לי כוח. אולי רבנו אתמול, או ממש עכשיו לפני שעלינו לבמה. אולי מישהי בפיאמאס. כולנו עוברות את זה ומנסות להשתפר כל יום. להחזיק את הדבר המטורף הזה שנקרא להקת הזאבות.
בסוף אנחנו עושות את זה כדי להסתובב ביחד בכל מיני מקומות רנדומליים, לפגוש בני ובנות נוער וקהל וקהילות, ואנשים. להתראיין למגזינים וערוצים גדולים מאוד באירופה ולספר שאנחנו מישראל, ואנחנו של העולם. הכל כדי להגיד יש אהבה, הנה תראו. שלום פנימי וחיצוני יכול להתקיים, זה תהליך שאנחנו עושות ביחד. אנחנו המראות אחת של השניה, גם כשזה שורף. הכל תלוי באיך אנחנו מגיבות. ולתת הכל. כל יום. בכל עיר, בכל במה, אחת לשניה, ולכולם ולעצמנו. לעמוד בעמדת מרצ' שניה אחרי שסיימנו לנגן, בקושי נושמות, עם צפצופים באוזניים, למכור חולצות שעיצבנו בעצמנו ולהקשיב לאנשים עם דמעות בעיניים אומרים שזאת ההופעה הכי טובה שהם היו בה אי פעם.
"טנק יו סו מאצ', ווי אר הזאבות!"
פסטיבל חשיפה נתן לנו מקפצה מדהימה לעשות את הדבר הזה. זאת קהילה בפני עצמה, אנשים שמאמינים בכוח העצום של המוזיקה לחבר בין ארצות, מחוזות ותרבויות. בלא להתייאש לא משנה מה, להמשיך את האימפורט/אקספורט של המוזיקה הישראלית והמפיקים, אנשי הבוקינג והתעשייה מכל העולם, להמשיך להיות אנשי ונשות העולם הגדול, עם נצנוץ כזה של מסעות בעיניים. אנחנו כלכך גאות לקחת חלק בפרוייקט המדהים הזה.
פסטיבל חשיפה בינלאומית למוזיקה יתקיים החל מה-17.11 ועד ה-22.11 במגוון במות, מירושלים ועד לתל אביב. לפרטים נוספים ולתוכניית ההופעות
