רגע אחרי עוד מערכת בחירות סוערת, וכשהעיר עוד לא בטוחה אם היא באמת יכולה לשמוח, ירד המסך גם על פסטיבל תל אביב. אמש (ראשון), במופע נעילה גרנדיוזי, הסתיימו חמשת ימי הפסטיבל המצליח, שהוציא אלפים מהבתים ומילא אולמות. רגע תרבותי מרהיב שסיפק תקווה מסוג אחר – הרגע שבו תל אביב הניפה, שוב, את דגל השפיות.
>> מייספייס, פריסטייל ו-50 שנות פאנק: פסטיבל סאונדטראק חוזר לנגן

אחרי ההצלחה המסוימת בשנה שעברה, פסטיבל תל אביב חזר בפעם השנייה – והפעם, גדול יותר. מארבעה ימים ב-2025, השנה טיפסנו לחמישה (על פני שמונה ימים), כשגם כמות המשתתפים גדלה והתוכנייה התרחבה: לצד האקטים המוזיקליים, שהם ליבו של הפסטיבל, ראינו השנה גם סטנדאפ, תערוכות, פודקאסטים שהוקלטו בלייב וקטעי משחק. גם ברמה הסגנונית אפשר היה למצוא הופעות מגוונות יותר – על הבמות אפשר היה לפגוש את שימי תבורי, ברק כהן, שלום חנוך וכן, גם את רבקה מיכאלי.

שלומי שבן הוא האיש שנבחר להוביל את הפסטיבל. בסוג של אירוניה היסטורית, האמן שמזוהה כל כך עם הפסנתר נועד להחליף את פסטיבל הפסנתר, שנדד לפני שנתיים לאילת. עיריית תל אביב שמה את הפרויקט בידיו האמונות, ונראה שבסך הכל הצליח במשימה: להבליט את תל אביב כמגדלור תרבותי שנותן כמה סיבות טובות לאופטימיות גם בתקופה מדכדכת וסוערת מסביב.

שלום חנוך בחוויה ישראלית

אחד הרגעים הבולטים הגיע כבר ביום השני של הפסטיבל, מכיוונו של שלום חנוך. חנוך, שחגג יום הולדת 80 ממש לא מזמן, הגיע עם מופע מיוחד, "פוסע לבדי בעיר", שהוקדש לשירים שנכתבו על תל אביב וסביבתה. מ"טיול ליפו" האפיזודי (והמהמם), דרך "שיר דרך" ו"נגד הרוח" שסחפו את הקהל, ועד הרגע המצמית שבו הוא חוזר ל"הליקופטר" – שיר קצת נשכח מהאלבום "ערב ערב", שנכתב לפני כמעט שלושים שנה אבל מחזיר אותנו לחוויה כל כך ישראלית אופיינית מהשנים האחרונות: הרגע הזה שבו אתה שומע מסוק, ומבין שמשהו רע קרה.

זו הייתה הופעה רזה מאוד, בסגנון סיבוב ההופעות המצליח "יציאה". מצד אחד יושב משה לוי עם הקלידים, מצד שני עומרי אגמון עם גיטרה אקוסטית, ובאמצע שלום. השילוב בין הטקסטים המדהימים בפשטותם לקול של חנוך, שנשאר טהור באופן ממש לא מובן מאליו כשחושבים על זמרים בני דורו (גם בעולם), בלט באופן חד ונגע ללב. הדרך שבה שלף שירים מוכרים וחדשים יותר לתוך המיקס של "פוסע לבדי בעיר" יצרה ערב חד-פעמי ששווה היה לאסוף אל הלב.

רונה קינן בסשן פרטי

בצהרי יום שישי הגיעה רונה קינן מכיוון אחר לגמרי: היא לא מחזרה חומרים ישנים, אלא חגגה אלבום חדש. "שלושה ימים וחדר" הוא האלבום שהוציאה כמה שעות קודם, ואותו בחרה להציג במופע צנוע ואינטימי עוד יותר. אולם קאופמן המצומצם נבחר למשימה, במופע שנקרא "חזרה גנרלית" – וגם הרגיש כמעט כאילו אנחנו יושבים על שרפרף בג'אם סשן פרטי. על משקל עולמות הסטנדאפ, זה הרגיש כמו "ערב בדיקת חומרים" של קינן, הרגע שבו היא עומדת מול הקהל שלה, מציגה את השירים החדשים ומנסה לבחון את תגובותיו.

האלבום עצמו לא קל לעיכול. אין בו יותר מדי להיטים, אלא בעיקר שירים מהורהרים ואדג'יים, אבל עדיין יפים מאוד. אולי כניסיון לפצות על החומרים ההארדקור של האלבום, בסוף קינן נכנסה ללופ של שירים צפויים יותר, מ-"My Prison by the Sea" ועד "לחיות נכון". זו הייתה הדרך שלה להגיד לקהל: עברתם איתי את החלק המאתגר של שירים שלא הכרתם, עכשיו בואו נהנה קצת.

לדעתי, קינן דווקא פספסה הזדמנות ללכת על דברים פחות מוכרים. ממילא זו הייתה הופעה למעריצים מושבעים – הקהל הרחב לא יחפש להצטופף באולם קאופמן, אלא יבוא, ובצדק מבחינתו, להופעות גדולות ומרווחות יותר. זה דווקא היה הצ'אנס לשלוף מעט יותר. אבל בכל מקרה, היה משהו מפעים במפגש הקטן הזה עם זמרת גדולה ויוצרת אמיצה כמוה.

סיבה למסיבה, הסיפור האמיתי

ואז הגיע אקורד הסיום הגרנדיוזי: "סיבה למסיבה". במופע הנעילה של הפסטיבל, הבמה ניתנה לרבקה מיכאלי. בגיל 88, היא ציינה על במת היכל התרבות ארבעה עשורים להנחיית תוכנית האירוח המיתולוגית והאייטיזית של הערוץ הראשון, בהופעה שתועדה על ידי תאגיד השידור.

מיכאלי היא בחירה מעניינת ולא מובנת מאליה, רחוקה מהקלישאות על פסטיבל תל אביבי אדג'י שמיועד לצעירים. מצד אחד, הביוגרפיה שלה מיינסטרימית וכלל-ישראלית לחלוטין. היא תמיד פנתה לקהל הרחב ועברה בכל התחנות של התרבות הישראלית הקלאסית: "קול ישראל", "מועדון התיאטרון", "ניקוי ראש" וכמובן תוכניות האירוח של ימי שישי בערוץ הראשון. מצד שני, מיכאלי הנוכחית רחוקה מלהיות "מאמי לאומית". היא מזוהה עם דעות פוליטיות מאוד נחרצות, וגם חטפה לא מעט אש בגללן. ואולי זו הייתה הדרך המקורית של שבן לאפיין את הדואליות של הפסטיבל: מצד אחד להישאר אדג'י, ומצד שני לסיים בחיבוק אוהב לקהל שלו.

וכך היה, בעצם, המופע. כמו התוכנית של מיכאלי בשנות השמונים, גם הוא היה מלא בקטעי קישור ובהתייחסויות אקטואליות (בעיקר כלפי המחנה הפוליטי שהרכיב את רוב הקהל). מיכאלי פתחה עם "בנימין זאב", אחד מלהיטיה הישנים, שיר נבואת זעם על ישראל שכתב יענקל'ה רוטבליט. "ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?" – ובסוף חתמה במשפט המריר: "בנימין ההוא הלך, ובנימין של היום לא הולך".

המופע התכתב עם הפורמט הקלאסי של תוכנית האירוח: שילוב של מרואיינים מאסכולות שונות (ליאור שליין, כרמלה מנשה, אילנה דיין, יאיר ניצני, גיתית פישר) והרבה מאוד אורחים מוזיקליים. ג'ימבו ג'יי ביצע עם ניצני את "האשם תמיד" וגלש ל"מפרש לבן" (מול קהל שלא כל כך הבין מה הוא רוצה), אלון עדר ביצע את "שיר לאמא" הסנטימנטלי, גברי בנאי פרץ במחרוזת שירי אסירים, וגלי עטרי הרימה את האולם עם "חזקה מהרוח" ו"מה שאת אוהבת", שקצת הוציאו את הקהל מהאדישות.

את הערב, ולמעשה גם את הפסטיבל, חתמה מיכאלי עצמה, שביצעה יחד עם המנהל האמנותי של הפסטיבל, שבן, את "בגלגול הבא", שיר שכתב יוסי בנאי ז"ל ולא הספיק להקליט. בפזמון שלו מופיעה השורה "יש לי סיבה לשמוח, יש סיבה". המשפט הזה נשאר לי בראש גם הרבה אחרי שעזבתי את האולם, ואולי הוא כל המטרה של פסטיבל תל אביב.

כי התרבות התל אביבית, והישראלית בכללותה, היא לא רק אסקפיזם. היא גם הבעת אמון ואופטימיות בשפיות ובמקום הזה. כי היצירה הישראלית יכולה להיוולד רק מכאן. התמהיל שהציע הפסטיבל, זה שכלל את קרן מור, ברק כהן, שימי תבורי, שלום חנוך, רונה קינן, ג'ימבו ג'יי, טדי נגוסה ורבקה מיכאלי, הוא מהסוג שיכול לקרות רק במקום המבולגן והמסוכסך הזה.

ואולי הוא גם מציע דרך אחרת להסתכל על ישראל, אחרי הבחירות האיומות והתוצאות המדאיגות. ככזו שבה עדיין יש את היוצרים והיוצרות שבאים מכאן וכותבים את הפסקול שלנו. שאנחנו לא סך כל הדעות הפוליטיות שלנו, או החרדות, או הטראומות, אלא קמים מחדש ברגעים האלה שבהם אפשר לנשום, לצרוך תרבות ולהרגיש שאפשר לחיות. יש סיבה לשמוח, מסתבר. ועכשיו נשאר להילחם כדי שיהיו לנו עוד יותר סיבות כאלה.

• ביקורת הופעה
• פסטיבל