הסדרה שפספסתם השנה: את היצירה האחרונה של מודי בר-און

קצת כמו מדינת ישראל כולה, גם הטלוויזיה הישראלית של 2023 תיזכר בעיקר בצל החודשים האחרונים שלה. מתחילת אוקטובר עד מי יודע מתי, חור שחור ענק בלע את כולנו – והכניס לתוכו את כל החיים. אבל היתה טלוויזיה ישראלית לפני ה-7.10, ואחד התוצרים המצוינים – והנשכחים שלה – היא הסדרה "חילוניות", ששודרה בקיץ האחרון ב"כאן 11".

סדרה בת חמישה פרקים, מבית היוצר של מודי בר-און ז"ל וענת זלצר תבדל"א – הזוג שהביא לעולם כ"כ הרבה סדרות וסרטים דוקומנטריים מצוינים. העבודה האחרונה של בר-און, לפני מותו הטראגי והכואב במאי 2022, היא אחד התוצרים הטובים שהופיעו על המסך שלנו בשנים האחרונות.

מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד הייתי חילוני. כלומר, מישהו שלא מחויב באופן מוחלט לערכי הדת ולמצוות שלה. חייתי בין לבין; בבית שבו גדלתי לא שמרו שבת, אבל ביום כיפור לא הדליקו חשמל והשתדלו לצום. בפסח עשינו ליל סדר (מצומצם, בכל זאת יש גבול), ובחנוכה הדלקנו נרות. אבל אם לדתיים היה שורש מאוד ברור וסיבה מאוד רצינית לחיות (התנ"ך, אם להיות פשטניים), אף פעם לא ראיתי בחילוניות משהו דומה. וזה השתנה כשצפיתי בסדרה הזו.

כבר בפרק הראשון, שבו יורדים לשורש החילוניות הישראלית ולאיך היא נוצרה מול הדת ומקדמיה, אפשר להבין יותר טוב את השורש החילוני – ובעיקר, עד כמה נושא הליבה של דת ומדינה הוזנח בשנותיה הראשונות של המדינה. מכיוון שהיינו במצב הישרדותי תמידי (יש שיאמרו עד עצם היום הזה), מעולם לא פתרנו את השאלה מה אנחנו יותר – יהודים או דמוקרטים – והאם שתי הזהויות הללו בכלל יכולות לחיות יחד באותה מדינה? השאלה הזו, בעצם, ליוותה את המדינה כמעט בכל ויכוח קיומי שהיה בתוכה – כולל בדיון שבו עסקנו עד ה-6.10, על ההפיכה המשטרית/רפורמה משפטית. ובמידה מסוימת, גם עכשיו.

במשך תקופה ארוכה, מול הביטחון העצמי והנחרצות הדתית – בטח סביב הממשלה הנוכחית, שבה הלאומנות הדתית משחקת תפקיד מרכזי – החילונים עמדו מעט נבוכים. זה הדבר הטוב ש"חילוניות" עושה – היא נותנת גב לתפיסה החילונית, מאששת אותה, נותנת לה – ולחילונים בכלל – את התחושה שיש להם על מה לעמוד. שיש קרקע יציבה מתחתיהם, שיש לגיטימציה לתפיסה שלא מאמינה באלוהים, או לפחות חושבת שהוא לא בוחן את כולנו כל שנייה ושנייה, ומחייב אותנו לעשות דברים.

"חילוניות" עשויה ביד אמן – גם טלוויזיונית. הראיונות שהיא מנפקת עם שורת אנשים חשובים וחכמים, השימוש בקטעי הארכיון והקריינות הנהדרת של יהודית רביץ (בקאמבק נדיר לאור הזרקורים, גם אם לצערנו עדיין לא על הבמה), הפכו אותה לא רק ליצירה חשובה – אלא גם ליצירה שכיף להיכנס בה, כדי לבין משהו חדש על עצמנו, ועל העולם שאנחנו חיים בתוכו.

אבל "חילוניות" התפספסה. אמנם מבחינת אחוזי רייטינג, יחסית לערוץ שבו היא משודרת, היא הביאה מספרים לא רעים (בין 4% ל-6%) מול "האח הגדול" ו"רוקדים עם כוכבים", אבל ציבורית היא לא השיגה את ההד הדרוש. הראש שלנו היה בהפגנות, ולא היה זמן לשאלות העומק החשובות של חיינו. אבל הסדרה, תודה לאל (או לאין אל, תלוי איך אתם מסתכלים על זה), עדיין זמינה לבינג' – וזהו בינג' חשוב, בין אתם מאמינים או לא, כדי להבין משהו חדש על החברה שאתם חיים בה.

ואולי דווקא בצל המלחמה האיומה שאופפת אותנו, "חילוניות" היא חשובה – כי היא מאפשרת להציב אלטרנטיבה. יש מי שחושבים שמול הקיצוניות הדתית שנתקלנו בה, אנחנו צריכים להיות יותר "כמו במזרח התיכון", כלומר לאמץ את כללי המשחק של האויבים שלנו – להיות יותר דתיים ויותר לאומנים. נראה לי שהתשובה ש"חילוניות" מציעה היא שאנחנו חזקים – בגלל שאנחנו שונים. בגלל העמידה על הערכים הליברליים, שמאמינים וחושבים שוויון, שדוגלים בחופש, שרואים בכל אדם – ללא הבדל דת, גזע או נטייה מינית – בן חורין, בגלל שאנחנו אוהבי אדם ואוהבי חיים, אנחנו מסוגלים לקרב הזה – וגם, בסופו של דבר, ננצח בו.

ומעל הכל, הסדרה הזו היא אנדרטה חיובית מאוד למודי בר-און ז"ל. מודי, שלצד עבודתו הנהדרת בעולמות הספורט, היה גם דוקומונטריסט גדול – שהלך איתנו לאורך "כביש 80", שסיפר לי את כל מה שאני יודע על תרבות ובידור ב"במדינת היהודים", שהכיר לנו את "גיבורי התרבות" ושנתן לנו "שיעור מולדת", הוא גם האיש מאחורי היצירה הזו. האחרונה בחייו הנפלאים והמרתקים.

פריים אחד בסדרה תפס אותי יותר מהכל, וזה היה ציטוט של בר-און, רגע לפני הפרק השני של הסדרה. וכך נכתב: "יש כאלה שמאמינים שאלוהים ברא את האדם בצלמו. יש כאלה שמאמינים שהאדם ברא את אלוהים בצלמו. יש שמאמינים שאלוהים הוא אבא גדול וכל יכול, בוחן כליות ולב, יש שחושבים שאלוהים הוא כוח עליון נסתר ואדיש לגורלנו. אבל רובנו נמצאים איפשהו על הרצף, מתפללים ביום שישי שננצח בכדורגל בשבת".
"חילוניות", זמינה ביוטיוב ובאפליקציה של כאן 11