פרידה ממוסד: בבראסרי השארתי פיסה לא קטנה מהלב שלי

דריה בבראסרי. מפייסבוק
דריה בבראסרי. מפייסבוק

דריה ורד שהתבגרה במקום האיקוני שנסגר מספרת על מה שלמדה בשנותיה שם | מהרגע שהתחילה בתפקיד זוטר בגיל 18, ועד היום כשהיא עודנה חלק מקבוצת R2M | זה בעיקר סיפור על מקום של אנשים - של בוקר, ערב ולילה. ושל געגוע, הרבה געגוע

25 במרץ 2021

הבראסרי תמיד היה קודם כל מקום של אנשים: אנשי הבוקר של האספרסו והתמהונים, אנשי הצהריים של העסקיות והמזדרזים, אנשי המשקה "והצ'ייסר לדרך", אנשי ארוחת הערב והחוגגים-המתמידים, אנשי הבראנץ', חברי הפרלמנטים הקבועים וכמובן – אנשי הלילה ואנשי-"נותני השירות".

מאז שעברתי בדלתות הבראסרי, בשלהי קיץ 2003 – הוא מלווה אותי. בכל ביס, תפריט, משקה, מפית; יש בי חיפוש לא מודע אחרי האלמנטים ההם מ"הברס", אותו "ניחוח חו"ל" שפרץ אז לחיי, ילדה, עוד לא בת 18, נשאר והותיר את חותמו עליי עד היום. החיבה המוגזמת למפיות מעומלנות, כוסות מפולשות, צבע שחור ואסתטיקה "נקיה". אז כן, התחלתי לפני הגיוס, "רנרית" (קראו לזה אז פיקולו אבל זה היה נשמע פחות מגניב). חתכתי בגטים בלהט, משמרת צהריים, ערב, לילה ובראנץ'.

בראסרי. צילום: אנטולי מיכאלו
בראסרי. צילום: אנטולי מיכאלו

מעמיסה פחמימות וצלחות בין פיק לפיק ומקבלת בתמורה כרטיס כניסה לרגע לעולם של הגדולים: אנשים חשובים בחליפות, אויסטרים טריים על מגש עמוס קרח, קוקטייל מרטיני וזיתים, יינות לבנים ואדומים מתערבבים בריח של סיגריות וצ'יפס. ובויבס. אז זהו זה – ככה נראה העולם הגדול. כאן זה קורה. ואני, חיילת בלהקה צבאית, בבוקר בתל השומר ובערב מנקה את השולחן לאביב גפן.

כמובן שפיתחתי אובססיביות ל"ברס". באה לפני משמרת, מגיעה בערב סתם ככה לבר. מחפשת את עצמי בין כתיבת האלבום הראשון לבין מסלול המלצרות-לימודים-(לא היה טיול- היה אלבום במקום). באתי לפני, יצאתי לשם אחרי, החברות הכי טובות שלי היו שם, הדייטים השווים והפרידות האכזריות. מה שהוביל בסופו שלדבר לאלכוהוליזם קל- עד כבד והחלמה בזרועותיה של מסעדה אחרת.

בבראסרי ככול הנראה ניתן למצוא עדיין פיסה לא קטנה מהלב שלי שנשארה שם ובטח עדיין מדממת בין הכיסאות המפורקים של הבר, תמימות, ילדותיות, ומחשבה על המושג הזה "נצח".

דריה ורד. מפייסבוק
דריה ורד. מפייסבוק

אז רציתי להודות לך בראסרי:

למדת אותי לשתות ולימדת אותי להפסיק לשתות.
צעקתי ושתקתי.
שנאתי ואהבתי.
קיללתי.
סלחתי.
התנצלתי.
חייתי חיים שלמים.
למדתי לעבוד, למדתי לחיות, למדתי שאין מושלם. אבל אין על התמדה ומסירות.

למדתי, ואני עדיין לומדת כל יום בזכות המקום הזה. אני יודעת שאין מובן מאליו. תמיד צריך לעבוד קשה ולשאוף ליותר. ושלא תמיד אני מקבלת את מה שאני רוצה. ככה זה בעולם של הגדולים.

הכותבת כתבה לנו בעבר פה בטיים אאוט, כיום היא מנהלת בייקרי צינה של קבוצת R2M בדיזנגוף ומוזיקאית (ההופעה הקרובה ב־1.5.21 20:00 בלבונטין 7)