בארץ לא אוהבים דברים מושלמים מדי: פרידה מאגדת הפופ אדם

גם אם היו לנו את כל ההכנות האפשריות, הידיעה על מותו של הזמר אדם היכתה בנו בדרך אחרת. אחד מכוכבי הפופ הגדולים של שנות ה-80,\ נפרד מן העולם בדרך טראגית ובנסיבות עצובות מאוד. שבעה אלבומים הוא השאיר אחריו, אבל בעיקר נדמה לי שהדבר הגדול שנשאר הוא התופעה שהיה. אדם, מילה אחת, השם הכי בסיסי, וכוכב הפופ הטהור ביותר בארץ.

>>

יש משהו בישראליות שמנוגד להיותך כוכב. בתוך השכונה הישראלית יצא שם רע לאנשים שהם כוכבים לשם הכוכבות – אנחנו מעדיפים את האיידולים שלנו באיזורי הצניעות, מה שפעם קראתי לו "אריק איינשטיין פינת עידן עמדי". אנשים שההצלחה נפלה עליהם מלמעלה, שאסירי תודה על כל דבר קטן, שמחפשים ליצור ולא להתפרע. אולי גם משהו בשמרנות הישראלית התערבב פנימה. ולכן, במשך הרבה שנים היה באליטה הישראלית משהו שבז לתרבות הפופ. אפשר לראות את זה ביחס לצביקה פיק ז"ל כשהיה בחייו, אפשר לראות את זה גם היום ביחס לזמרים כמו עומר אדם. אפשר להצליח, אפילו להצליח מאוד, אבל לא בצורה "מנקרת עיניים". במוזיקה הישראלית תמיד יועדף הרוקר עם הגיטרה על הכתף, מאשר ילד הפופ שבא עם זרקורים, העושר והמעריצות הצורחות.

וכנראה שבמבט על אדם זה הכי בלט. כי בשנות השמונים הזמר היה כוכב אמיתי – כזה שמכר אלבומים וייצר סביבו הערצה, אבל לא זכה להערכה בקרב המבקרים. תפסו אותו בתור רדוד מדי, שטחי, כזה ששר על נושאים קטנים – ולא, כפי שהיה נהוג לא מעט באייטיז, להתעסק בנושאים הגדולים. לעדנה, כמו תמיד בהיסטוריה של כוכבי הפופ הישראלי, הוא הגיע רק שנים אחר כך כשהעשן התפזר. אדם היה החבילה השלמה – זמר עם כריזמת על, פרפורמר מצוין וגם איש יפה תואר. אבל בארץ לא אוהבים דברים מושלמים מדי – ולכן המוזיקה המצוינת שייצר זכתה לכבוד רק בדיעבד, שכן בזמן אמת אדם אולי שלט במצעדים וזכה לאהבת הקהל, אבל הגוורדיה הוותיקה עיקמה סביבו את האף. בסוף, כמו תמיד, גם היא השתכנעה.

כי מבעד לענני הפופ, היצירה שהשאיר אחריו היא נהדרת בכל סטנדרט – הוא עבד עם גדולי המפיקים, המלחינים והפזמונאים, וידע גם לתרגם את זה היטב ביכולות הביצוע. שירים כמו "נוסע רחוק" או "סוד", אפילו להיט מטורף כמו "אין מוצא" נשארו בתודעה הישראלית עד עצם היום הזה. גם כשאדם שקע, והתרחק לאט לאט מאור הזרקורים. כי ככה זה בישראל: אנחנו תמיד אוהבים להתגעגע למה שהיה, ולא כל כך להעריך את ההווה. יש לנו נטייה להקטין את הדברים שקורים היום, ולפעמים זה פוגע גם ביכולת שלנו להגדיר נכונה תופעות שאנחנו רואים. אבל גם זה מתחיל להשתנות – הכניסה של הרשתות החברתיות ואפליקציות כמו ספוטיפיי, כמעט מכריחות אותנו להסתכל באמת על מה שמצליח, ולא רק על מה שנוח לאוזן של האליטה המוזיקלית ההולכת ונעלמת.

ובעיקר, היה באדם משהו שסימל חיים: הוא היה היכולת לרקוד, וליהנות ממוזיקה, ולהשתחרר מהכבדות שהחיים בישראל לפעמים משאירים. הוא היה הנאה צרופה, כזו שלא מחשבנת או מנסה להתחכם. ונדמה לי שבגלל זה, גם המוות שלו יותר עצוב ממה שחשבנו. אז מה המורשת שהוא משאיר? אולי קצת מהיכולת להעריך את הפופ. כי כמו שאמר מי שאמר, זה לא פשוט להיות פשוט. בתרבות שמעריכה הרבה יותר את היצירה המורכבת והסינגר-סונגרייטר והטקסטים הנוקבים, ועד כמה שזה נשמע אבסורד – דווקא היכולת לייצר פופ מושקע ואיכותי היא החתרנות. היא ההליכה נגד הזרם. אדם ז"ל עשה את זה בצורה מושלמת, וגם סלל את הדרך במידת מה לכוכבי הפופ של היום.

באופן סמלי, נראה שהמסר האחרון שהוא השאיר היה דווקא בקאבר לשיר ישן שהוא ביצע – באלבום האחרון של נונו מופיע קאבר שלה לשיר "סוד". נונו מבצעת את הבית הראשון, רוני דואני את הבית השני, ואדם נכנס בסוף. הכניסה שלו היא היתה כמו תצוגת עילית של סטאר. עם כל הכבוד לנונו ולרוני, הוא השאיר להן אבק – וזה המחיש כמה הוא היה גדול. הזמר המוכשר הופיע כמעט עד הרגע האחרון, נתן הכל על הבמה, חי עד הסוף. ועכשיו, הוא נוסע רחוק. יהי זכרו ברוך, ונוצץ כמותו.