בסוף יהיה טוב: 13 פרקי הסיום הכי טובים בתולדות הטלוויזיה

לאחרונה ראינו מה שווים פרקי סיום מעולים מבחינת תעשיית הטלוויזיה בארצות הברית: כלום. גם "סמוך על סול" וגם "בארי", שתי סדרות מהטופ של ליגת האלופות הטלוויזיונית, הגיעו לסיומן בפינאלה אדיר וזכו להתעלמות מוחלטת בטקסי הפרסים. עצוב? מאוד. כל כך הרבה סדרות מסתיימות באופן לא מספק, מבאס ואף מכעיס, שזה כבר כמעט הסטנדרט. זמן טוב לחזור אל פרקי הפינאלה הכי טובים בתולדות הטלוויזיה, לגלגל אותם לגליל ולחבוט באמצעותם על אפם של חברי האקדמיה. זה יהיה סוף טוב.

>> ווינטר איז קאמינג: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> מה חדש בנטפליקס: 7 סדרות (וסרט) שצריך לראות בפברואר

עמוק באדמה // Six Feet Under

קצת קשה להגדיר מהו סוף טוב לסדרה, כי זו הגדרה שתלויה במגוון רחב של דברים – החל מסגנון הסדרה ועד להעדפה אישית. אבל הקונצנזוס סביב סיום דרמת המוות של אלן בול עוקף כל ההעדפה, כי הוא כל כך מקיף, כל כך נוגע, וכל כך מתאים לסדרה שכל כולה נעה בין חיים למוות. לאורך סיקוונס כבר מיתולוגי אנחנו חוזים אחד אחד בגורל כל הדמויות שנותרו, לאורך כל שארית חייהם, עד לגורלם הסופי. זה נשמע קיטשי, וזה באמת קצת קיטשי, אבל זה עובד ברמות ומרגיש כמו ניקוי מיצים רגשי. אם רציתם קלואז'ר, "מתחת לאדמה" מוצאת אותו אך ורק בקבר, וזה בדיוק מה שהופך אותה למושלמת. (מתן שרון)

הסופרנוס // The Sopranos

שמתם לב שמלא סדרות מסיימות עם סוף לא לגמרי ברור עד הסוף, כזה שאי אפשר לדעת במאת האחוזים מה בדיוק קרה ומה לא? אז אתם יכולים להודות ל"הסופרנוס". יצירת מופת תסריטאית, עשויה לעילא מכל הבחינות, ופרק הסיום לא הפיל את הרף ברגע האייקוני בו המסך הפך לשחור ולא הפסקנו להאמין. דייוויד צ'ייס אמנם אישר לאחר 15 שנים את מותו של טוני סופרנו, ולמרות שלא הראה את הרגע על המסך, זה היה די ברור, אם עקבתם אחר הרמזים שהסדרה השאירה. מדובר בפרק סיום מושלם, שנותן לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה מבלי לתת לו את מה שהוא רוצה, ומבלי להיכנס לתסבוכת הקשרים המאפיוזית שנגזרות ממנו, רק בשביל רגע הסיום הזה היה שווה לראות את כל הסדרה. וגם, כאילו, בשביל כל הסדרה. (לירון רודיק)

מיסטר רובוט // Mr. Robot

הפינאלה של "מיסטר רובוט" היה שנוי במחלוקת, כפי שהסדרה כולה הייתה שנויה במחלוקת. אבל במיטבה הצליחה הסדרה של סאם איסמעיל לתעתע ללא הרף בצופיה, ופרק הסיום שלה היה כולו תעתוע בתוך תעתוע, כשעד היום מתווכחים מעריצים על משמעותן של הדקות האחרונות שלו. בניגוד למה שרבים זעמו לחשוב, זה ממש לא סיום בנוסח "הכל היה חלום", אלא סאגה של אדם פגוע נפש שמנסה לחבר את כל החתיכות השבורות של עצמו בעצמו, וברגע האחרון גם מצליח לבקוע דרך כל מסכי העשן. מאוד רצינו שזאת תהיה סדרה על אימת הטכנולוגיה וההאקרים ועל הדרך לנצח את העולם שנשלט בידי תאגידים, ובסוף קיבלנו משהו יפה ופואטי הרבה יותר. הרבה אינסלים נותרו מתוסכלים. (ירון טן ברינק)

שובר שורות // Breaking Bad

הסדרה שהביאה לחיינו את וולטר ווייט, המורה לכימיה שהפך לסוחר הסמים, יכלה כל כך בקלות לפספס עם הנחתת העונה החמישית. זה היה עשוי להשתבש בכל כך הרבה דרכים, להפוך לסיפור מוסר או סתם שיעמומון בכייני, אבל במקום זה קיבלנו סיום מפואר. הסוף של וולטר ווייט היה הרבה יותר גרפי מזה של טוני סופרנו, ועדיין רבים לא היו בטוחים שהוא מת, עד שהמוות אושר בסרט הספינאוף "אל קמינו". היו לאורך הסדרה שיאים גבוהים מהסיום, אבל הברייקדאון של וולטר ווייט, מהרגע הראשון של הפרק ועד הרגע האחרון, הופכים אותו לשובר לב. ובסיומה, האפוס של וינס גיליאן השאירה אותנו עם שאלה מצוינת – האם אנחנו ממש שונאים או ממש אוהבים את וולטר וייט. (לירון רודיק)

יורשים // Succession

ידענו ש"יורשים" שומרת קלף אחרון ביד לקראת הסיום, וקשה לומר שהתאכזבנו – כל הילדודס התאספו להחלטה הגורלית שמכריעה מי יהיה המנצח שלוקח את כל הקופה. שתי בגידות פנימה, ושיב כבר מאחדת ידה עם האחים פעם אחרונה, כדי להמליך את קנדל – ואז כמובן מהלך שח מט רגשי אחרון, שהפך את הניצחון על פיו והשאיר אותנו עם טום בפסגה, מכל האנשים. כמו קרב אקדחונים מוצלח שבסופו עומד רק הקברן. ליצירה שייקספיראית כמו "יורשים", ועוד אחת שעשתה בחירה יפה עם מותו של לוגן בראשית העונה, זה סיום מושלם, עצוב, טיפה אופטימי ובמיוחד מאוד מאוד מתאים לאופיה. הרי ידענו שנשמר עוד קלף אחרון, והיה נחמד להיות מופתעים בכל זאת בזמן אמת, תוך כדי צפיה בכמה מהדיאלוגים החשופים והכנים בתולדות הסדרה. (מתן שרון)

המגן // The Shield

מעט מאוד סדרות מסתיימות בכזאת דממה. שקט מצמית של ארבע דקות, בהן הגיבור נמצא לבד, נאבק ברגשותיו, והמצלמה סוגרת לו קלוז אפ שהולך ומקצין על הפנים. "המגן" הייתה סדרת משטרה שהקדימה במידה רבה את זמנה וקצת סבלה מהצל שהטילו באותן שנים "הסופרנוס" ו"הסמויה", אבל מדובר בסדרת מופת על שוטר אלים שמוכן לעשות הכל כדי לעצור את הרעים, עד שהוא הופך רע בעצמו. וינס מקי, מהדמויות המוצלחות בתולדות הטלוויזיה, מאבד בפרק האחרון של הסדרה את הכל. הוא מקבל את הגיהנום שלו: לבד בקיוביקל, שוטר-פקיד, כפוף לבירוקרטים. למרות הכל מצליחים להמשיך ולסחוט מאיתנו אמפתיה כלפיו עד השנייה הראשונה. יא אללה. (ירון טן ברינק)

סמוך על סול // Better Call Saul

הפריקוול של "שובר שורות" הצליח לעשות את הבלתי אפשרי – סדרה שלמרות שידענו בדיוק לאן תגיע, לא היה לנו מושג איך תיגמר. בדרך כלל המסלול של הפריקוולים די ברור, כי הוא מספר מה קרה לפני העלילה – מה שהופך את כל העניין לטיפה צפוי. "סמוך על סול" הפכה לגמרי את כללי המשחק, ובאמצעות היכרות עם דמויות חדשות והעמקה בקיימות, הצליחה לנקז את כל העלילה לרגע הסיום הדרמטי. התוצאה היא פרק סיום מרגש, חשוב ומשמעותי, שגם סוגר עבורנו את מה שקרה אחרי "שובר שורות", וגם מסיים בשלמות את המסלול המלא של סול גודמן. כל פרק בסדרה הזאת הוא יצירת מופת, אבל האחרון פשוט סוגר את הכל, כולל סדרת האם, כל כך יפה. (לירון רודיק)

הנותרים // The Leftovers

פרקי סיום רבים ינסו לרגש אתכם עד דמעות. הטובים שבהם יצליחו. אחרי הפינאלה של "הנותרים" לא תפסיקו לבכות שנתיים. את השאלות הגדולות ש"הנותרים" שאלה לאורך שלוש העונות המצוינות שלה, פרק הסיום משאיר פתוחות לפרשנותם של הצופים. זה יכול היה להיות מתסכל, אבל משהו הרבה יותר חשוב קורה בו, כשהאהבה מנצחת וסיפור האהבה הכי שבור בתולדות הטלוויזיה מקבל את ההפי אנד המרגש באמת שלו, ובאופן המספק ביותר. כמו כל סדרה גדולה, גם כאן אפשר ללמוד מהפרק האחרון מה באמת חשוב בחיים. ומומלץ ללמוד. (ירון טן ברינק)

הסמויה // The Wire

בשביל לסיים אפוס סיפורי רחב היקף כמו "הסמויה", צריך להשתמש בטריק הכי ישן בספר, ולעבור כבמעוף הציפור בין כל פינות העיר בזמן שאחד מביצועי ה"Devil In The Hole" של הסדרה מתנגן. מה לעשות, לפעמים קלישאות עובדות, ועבור האמירה של דיוויד צ'ייס – שפראיירים במשחק הפשע לא מתים, רק מתחלפים – זו היתה הדרך המדויקת ביותר לספר, בפעם האחרונה, על הDNA של בולטימור. יש כמה רגעים משמחים (באבלס אוכל עם המשפחה), כמה רגעים שוברי לב (מייקל הופך לעומאר החדש), ובעיקר תחושה מעקצצת שכבר היינו פה בעבר, חמש עונות בערך – הספה עוד עומדת בחצר, השחמט עדיין משוחק, והעיר כמנהגה נוהגת. אחרי הכל, היא היתה הדמות הכי חשובה בסדרה. (מתן שרון)

מד מן // Mad Men

"זה הדבר האמיתי, מה שהעולם רוצה היום". במהלך שבע עונות הגבר האולטימטיבי דון דרייפר שיקר לגבי זהותו, בגד בנשותיו והרוויח מיליונים מלשכנע את כולם שמוצר זה או אחר הוא מה שהעולם רוצה. אך בהדרגה העולם סביבו, ובעיקר הנשים, התחילו להשתנות, והציפו את תחושות האשמה והריקנות הפנימית שלו. דון נוטש את המשרד ויוצא למסע בדרכים האחוריות של אמריקה, שבמהלכו הוא חווה משבר נפשי המביא אותו אל סף התמוטטות עצבים. במרכז היפי של תמיכה הדדית, איש הפרסום בחליפה האפורה עובר לכאורה מהפך רוחני. כשהוא מצטרף למדיטציה קבוצתית ועל פניו נשפך חיוך של נירוונה, נדמה לרגע שהסדרה איבדה את זה. אבל אז מתחיל סרטון הפרסומת המפורסם מ-1971, שגייס את התרבות ההיפית כדי למכור לעולם קוקה קולה, ואנחנו מבינים שהחיוך הוא לא מה שחשבנו ושדון נשאר מי שהיה. הקודה הזו הופכת את פרק הסיום של "מד מן" לאחד האירוניים והקולעים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית. (יעל שוב)

טווין פיקס // Twin Peaks

הינשופים אינם מה שהם נראים. באיזו שנה אנחנו? מסע הקסם המסתורי של "טווין פיקס" נמשך 25 שנה, קטועות ומעורפלות כמו שרק דיוויד לינץ' יכול, ולא ציפינו לשום דבר פחות מסיום מושלם ומבלבל – וזה בדיוק מה שקיבלנו. הסוכן דייל קופר סגר את כל המעגלים האפשריים, סוג של הפי אנד ביקום שלא יתכן בו הפי אנד, סוג של ניצחון על הרוע המוחלט בעולם שלא יתכן בו ניצחון על הרוע המוחלט. לורה פאלמר יכולה לנוח סוף סוף, אבל המעריצים ימשיכו לדון ביצירה המיסטית הזאת לנצח. וזה האינסוף. (ירון טן ברינק)

אטלנטה // Atlanta

זה רק הולם שסדרה הזייתית כמו אטלנה תסתיים בפרק ששואל את השאלה "האם כל זה היה חלום?", ואז מסרבת לענות על זה בבירור. אם תשאלו אותי, אגב, ברור שזה לא היה חלום. זו פשוט ההזיה של החיים כאפרו-אמריקאי בעידן האינטרנט. הפרק האחרון היה אטלנטה קלאסי, עם שתי עלילות די בסיסיות שעסקו בסך הכל במה שאטלנטה אוהבת להתעסק בו – תרבות שחורה והזיות. בתווך הוא גם סיפק אמירה קטנה על איך הסדרה עצמה נתפסה בעין הציבור, וגם כמה רגעים היסטריים שהזכירו לנו שעם כמה שנהיננו לחפור על המשמעות המורכבת של כל פרק ופרק, בבסיס אטלנטה היא פשוט כיף גדול של כמה חברים מוזרים. (מתן שרון)

האמריקאים // The Americans

שש עונות הובילו אל העימות שבפרק הסיום של "האמריקאים", שש עונות מופלאות של אחת הסדרות המיוחדות והלא מספיק מוערכות בתולדות הטלוויזיה, וספק אם איזושהי סדרה בהיסטוריה קיבלה פינאלה כה מספקת רגשית – ועם זאת סוערת רגשית – והקרינה בשעה כל כך הרבה אנושיות שקשה להחליט בסיום אם לשמוח או לבכות ואולי שניהם. זה סיום מסנוור בחוכמתו וביופיו שלופת את הלב שוורם לך חשק עז לחבק כל אחד ואחד מגיבורי הסדרה מכל צדדיה, ולא לתת להם ללכת אף פעם. וזה בדיוק מה שהפינאלה מסבירה לך שלא הולך לקרות. איזה עולם. (ירון טן ברינק)