פתיחת שערים: מה קורה בגלריות האלטרנטיביות בתל אביב?

יום שישי לאחר ערב פתיחת התערוכה. השעה רבע ל־12 בצהריים והגלריה סגורה. ניתן לה צ'אנס ונחכה עוד עשר דקות, רבע שעה. אבל ההמתנה לשווא – דלתות הגלריה, שאמורה להיפתח בשעה 11, נעולות. סופי השבוע הם הימים העמוסים ביותר של הגלריות בעיר, במיוחד אחרי ערבי פתיחה, אבל גלריה STA החליטה שלא לפתוח את שעריה ביום שישי.

יכול להיות שמדובר באירוע חד פעמי ותמים לחלוטין, אבל האפיזודה הזו היא ביטוי מובהק לאווירה הלא מחייבת ששוררת בלא מעט גלריות וחללים בעיר, בעיקר כאלו המגדירים את עצמם אלטרנטיביים. גלריות המתהדרות בהילה פסאודו־מחתרתית וחדשנית אבל בסופו של דבר הן רק סף כניסה לאמנים טריים או מוכרים פחות המעוניינים לפרוץ בגדול ומחכים שייפתח בפניהם השער הנכסף לגלריות הממסדיות ולמוזיאונים הגדולים.

רבים מהחללים האלו הם קו ייצור של מאות אמנים שרק מעטים מהם יצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית של עולם האמנות. ובינתיים, לפעמים לאורך מספר לא מבוטל של שנים, האמנים נושאים בעול הכבד של הוצאות התערוכה – מחומרים לעבודה, איוש הגלריה בזמן התערוכה ועד לכיבוד לערב הפתיחה. לפעמים הם גם נאלצים לשלם "דמי תצוגה" ואפילו להעביר נתח נכבד ממכירת העבודות שלהם לגלריה, שבסופו של דבר מספקת לאמן מקום תצוגה ארעי ותו לא. כמובן שאין לתלות את מלוא האשמה על מי שמנהל את הגלריות האלו, הם עצמם לרוב אמנים שנאבקים על זכות קיומם, אבל אמן שהחליט לפתוח גלריה – ראוי שייקח את עצמו ואת עבודתו ברצינות.

גלריה (STA (South Tel Aviv הקטנה התברכה בחלון ראווה גדול הפונה לרחוב העלייה, שדרכו אפשר לראות את כל חלל התצוגה, וזו חצי נחמה למי שרוצה לבקר בתערוכה. המיצב של אמנדה מל, שסיימה לפני שלוש שנים את המדרשה, ממשיכה את קו דלות החומר ששולט כרגע בעיר. אצלה זו דלות מהזן הראוותני, כזה שמשתמש בג'אנק ובחפצים עלובים והופך אותם ליצירה ספקטקולרית. העבודה של מל חושנית ושופעת חומריות, אבל זו חומריות זולה ודלה, כזו שאפשר למצוא בשפע בחנויות באזור שוק העלייה – מקור לא אכזב לעבודות של אמנים רבים. מל ליקטה תכשיטים זולים מפלסטיק ופריטים שונים ומשונים (פמוטים, חלקי בובות, צדפות), ציפתה אותם בצבע זהב וערמה אותם מהרצפה ועד לתקרה.

עבודה של אמנדה מל. צילום: עלינא דקל

התוצאה היא מעין גל־עד נוצץ, אוצר ארכיאולוגי גנוז מחנויות הכל בדולר. כלכלת עודף ייצור הסחורות היא נושא שמעסיק בעשור האחרון אמנים רבים המוצאים באובייקטים הדפוקים והזולים קרקע פורייה ליצירתם. לפני שנה וחצי מוזיאון בת ים אף הקדיש לנושא את התערוכה "טובין". מל לוקחת את הז'אנר הזה למחוזות מסקרנים שבין קיטש לפגאניזם, מה שמוסיף לעבודה נופך אבסורדי ומשעשע. אנשים רבים נעצרו ליד חלון הראווה והוקסמו מהמיצב המרשים, שלמראית עין נראה כמו נטע זר בעליבות של רחוב העלייה. חבל שלא ניתנה להם האפשרות להתקרב ולחוש את החומריות המעניינת של העבודה, ואולי גם להכיר את הגלריה.

שורה תחתונה: תערוכה לסבב גלריות קליל ולא מחייב