ציירי לי קורונה: שירים לילדים כשהבחוץ כבר לא רלוונטי
"ציירי לי קורונה" הוא ספר שירים לילדים ולמשפחה שאוצר בחרוזים את רוח התקופה והמגפה. שני הררי מסבירה איך קרה שהיא כתבה אותו
עד לפני שנה בערך, ובמשך עשור, כתבתי במגזין שבין דפיו אתם מדפדפים וירטואלית ברגעים אלו ממש, במדור "החיים היפים". אפשר להתווכח עד כמה החיים באמת יפים, אבל אי אפשר לחלוק על העובדה שבגדים וחפצים נאים, כמו גם מיני חומרים לטיפוח הגוף ושימור הנעורים מקלים ולו במעט, לרגעים ספורים, על הקושי. כך או כך, במסגרת תפקידי העיתונאי, נשלחתי אחת לכמה זמן להתנסות בטיפול פנים כזה או אחר, להפיק רשמים, להעריך תוצאות, ולסכמם לכדי אייטם.
הקוסמטיקאיות, בלי יוצאת מן הכלל, ואני נוקטת בגוף שלישי נקבה רק משום שידוע לי על אפס זכרים העוסקים במקצוע, שיטה קבועה להן – אחרי שכרכת את עצמך במגבת, ארזת את מחלפות שערך בכובע ניילון מפדח ונשכבת על מיטת הטיפולים, ביד אחת הן מדליקות את הפרוז'קטור העוצמתי ביותר בעולם וממקדות אותו היישר אליך, וכשבידן השניה מראה מגדילה-מגדילה-מגדילה, פוצחות בבחינה דקדקנית של עור הפנים: שותה מספיק מים? ניכר. נותנת באלכוהול? ניכר גם ניכר. שומרת על שגרת טיפוח? כל הכבוד, רואים. מעשנת? רואים גם את זה. הקפדת להיוולד עם גנים מוצלחים? אשריך. נמנעת מהשמש? יופי. לחוצה, עצבנית, אינך בת עשרים וגם לא תהיי כבר לעולם? בעסה. כעת הן מסכמות לעצמן ולעצמך את חומרת המצב וניגשות במרץ לסדרת משיחות קרמים, טפטוף מיני תרכובות עשבים וחומצות, מסכות, עיסויים וניקויים, מהנים ברובם, אבל עליי שלב הפרוז'קטור תמיד השאיר את הרושם הגדול ביותר.
גל ראשון. סגר. אין יוצא ואין בא, ומי שיוצא יוצא עם מסכה וכפפות ואלכוג'ל קטן בכיס, ומי שבא חייבת להיות לו סיבה ממש טובה, שלא לומר קריטית. כמה ימים לפני עוד ניפגשנו לארוחת ערב ב"בתחתית" עם חברים, והילדים שלנו ושלהם חלקו שניצל ענק וצ'יפס ושתו קטשופ ועשו המון רעש ואנחנו התנצלנו בפני יושבי השולחנות הסמוכים ושלחנו אותם לקנות קרטיבים ב-ampm , לשמחתם הרבה של הילדים ויושבי השולחנות הסמוכים כאחד.
וכשסוף סוף אפשר היה לדבר בשקט, אני קיוויתי שלא תוזכר המילה קורונה כי ממש שנאתי את העיסוק בה, עיצבן אותי אפילו לשמוע שאומרים אותה, וכל בדיחות הווטסאפ הדביליות שהגיעו בעקבותיה, הרגשתי שכופים עליי להיות חלק ממשהו גדול שאין לי שום עניין לקחת בו חלק, כאילו החיים הפכו פתאום למוסף חג של ידיעות אחרונות באייטיז, אבל לא היה שום דבר אחר לדבר עליו מלבד המחלה והנגיף והסכנות והסגר ומה אומרים ומה יהיה, ובאמת בבוקר שאחרי סגרו את התחתית ואת בית הספר ואת הגנים ולאט לאט הכל מסביב צומצם ובוטל עד שנסגר לחלוטין ובעצם זה קרה די מהר ופתאום זה היה הדבר היחידי, ונשארנו אנחנו, עם החיים שלנו בבית, וזה היה בדיוק כמו לשכב על המיטה ההיא, מתחת לאור המסנוור והמראה המגדילה שלא מפספסת אף פרט, אף קמטוט ואף נקודה שחורה, קטנה ככל שתהיה על האף.
חמש נפשות מעבירות יחד ימים שלמים בזה אחר זה, באותו בית. שלושה ילדים, אבא ואמא. האמא זו אני. חבר שלי כתב בפייסבוק "אף פעם לא תכננתי להכיר את הילדים שלי כל כך מקרוב". ואני מוסיפה, גם את עצמי. ובמצב הקיצוני הזה שנוצר בבת אחת ושלא היה דומה לשום דבר שקרה עד אז, כשכל הבחוץ כבר לא רלוונטי ומחסן שלם של אפשרויות בחירה מה לעשות או לקנות או לאן ללכת או את מי לפגוש ירד מהפרק, כשיש כמות אינסופית כמעט של זמן למלא, כשלא משנה בכלל איזה יום היום בשבוע ועוד יותר לא משנה מה התאריך, כשהדברים שצריך לעשות בבית מתערבבים עם הדברים שאפשר לעשות בבית עם הדברים שרוצים לעשות, הבנתי – אלו החיים שלי ועכשיו לכי תביני איך לחיות אותם כמו שאת רוצה. קוסמטיקאית מדומיינת יעצה לי: תתחילי מלשתות הרבה מים, לישון שמונה שעות לפחות ולהפסיק לעשן. ואני, שתמיד שמחה לקבל עצה טובה ואז לעשות את ההיפך, בתור התחלה, כתבתי ספר.
באתר שהקימה לספר כותבת הררי: "מדי ערב הקראתי לדויד, בני האמצעי, את השירים. היו שירים שהצחיקו אותו, היו כאלה שהפחידו אותו והיו גם כמה שעוררו בבית סערת רגשות קטנה. אחרי שבועיים, שבמהלכם התפרסם מדי בוקר שיר חדש, הבנתי עוד משהו (אני מבינה הרבה דברים בשבועות האחרונים): שאני רוצה להוציא את השירים החוצה ולהפוך אותם לספר, בתקווה שהוא ישמש – לא רק לי ולמשפחתי – מעין מזכרת מהימים והשבועות הארוכים הללו, שהיו איומים ויפים, מבלבלים ונעימים, לחוצים ורגועים, עצובים ומצחיקים – כמו מין תמצית של החיים".