צ'י קונג בחירות

זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו עושה את הדבר הזה, וזה היה ממש מזמן, בימים שעוד לא חלמו על אינטרנט כך שצ'י קונג היה בשבילי לא יותר מאשר שמועה רחוקה על תירגול עתיק ומסתורי, ואף אחד שהיכרתי, אפילו אלה שידעו משהו על אמנויות לחימה – טוב, תלמידים של דניס הישרדות, שידעו להגיד בעיקר "כבוד למזרון!" ו"הוס!" – לא ידעו עליו הרבה חוץ מזה שכנראה יש דבר כזה,

והסיבה השניה שאני זוכר את היום הזה היטב היא כי זה גם היה הבוקר שאחרי בחירות 1996, בהן נתניהו ניצח את שמעון פרס, וכל מה שעשו כולם במשך תרגול הצ'י קונג הזה היה לדבר על נתניהו, ועל הדיכאון הנורא שאפף אותם כאשר הבינו שתכלס, יגאל עמיר שיחק אותה,

ובכל פעם שהאיש שהביא אלינו את מסתרי הצ'י קונג ניסה להדריך אותנו בתנועה או נשימה או עמידה זו או אחרת, אשה אחת נאנחה אנחה גדולה ואמרה, "מה זה יעזור לנשום עכשיו, עם נתניהו וזה". ככה היא אמרה, נשבע לכם. הייתי חושב שלא שמעתי נכון, אבל היא אמרה את זה שוב ושוב ושוב, "איך אפשר לנשום עכשיו?"

לעזאזל, חשבתי אז, אני נמצא בפעם הראשונה בחיי עם אדם שיודע צ'י קונג – שיודע משהו, קמצוץ, מחוכמה עתיקה בת אלפי שנים – וכל מה שעובר לי בראש, ובאוזניים, ובגוף אפילו, זה תוצאות הבחירות. אז בהתחלה כעסתי על האשה,
ואחר כך על נתניהו,
ואחר כך על עצמי,
אבל בסוף העפתי לעצמי סטירת לחי מטפורית, הרי עוד מעט השיעור נגמר ואתה מפספס את הדבר שבגללו באת, הרי זה אתה הוא זה שרוצה לחשוב על הבחירות, אתה זה שלא רוצה לעמוד בתנוחה אחת ולנשום נשימות ולא לחשוב על כלום,

זה תמיד היית אתה, ונתניהו רק משל היה, והאמת ששנינו צדקנו: גם אני, וגם אני. כי נכון שזה הכל היה אצלי בראש, אבל נכון גם שלחיות עשרים שנה תחת שלטונו של פרנואיד חמוץ נפש, נקמן ותככן, זה לא תענוג גדול,

אבל בסופו של דבר החיים יותר דומים לתרגול צ'י קונג מאשר לשגיונותיו של אידיוט זה או אחר, גם אם האידיוט הוא כרגע מלך העולם. וניסיתי להזכיר את זה לעצמי אז, בעודי נושם ונושף ומנסה לחקות את תנוחותיו של האיש היותר־מדי־רזה שהעביר את השיעור (הוא באמת היה רזה בצורה קצת מדאיגה, ודיבר בקול חלש וכמעט שבור, ואם צ'י קונג אמור להיות טכניקת ריפוי אז אני לא רוצה לדעת איך הוא נראה לפני שהתרפא),

ואז כולם נפרדו בדכדוך חוץ ממני כי עצם המחשבה שניצלתי חוכמה סינית בת אלפי שנים כדי לא לחשוב על הבחירות שיעשעה אותי מאוד – זה סטארטאפ, לעזאזל, ואם הייתי מצליח להפוך את זה לאפליקציה ולייצר את זה בסין הייתי היום מיליונר – ביואן, אמנם, אבל זה מטבע מתחזק – וירדתי מדינגוף לים,

ולפתע,
נתקלתי בכל עוצמתו המשכרת של יום שמש חורפי מושלם, מאלה הכה נדירים בתל אביב, לפתע הים היה יותר כחול משניתן לדמיין, לפתע האוויר המלוח והעננים באופק והמים שאין להם סוף והחול הקריר בין האצבעות, ולפתע גם שני תאומים בני 15, בחזה חשוף ולבנבן ושיער ג'ינג'י בוער רצו על החוף בעודם צועקים, שוב ושוב, "אל תיגעו בחם־קר! אל תיגעו בחם־קר!" וכל כמה שהתאמצתי לא הצלחתי להבין מה זה חם־קר, או למי הם צעקו את זה – לא היה אף אחד אחר על החוף מלבדנו – והם המשיכו להתרחק בעוד קולם הולך ונאבד באקוסטיקה המוזרה של הים שהיא כמו מיקום מקביל, שבו אתה לפעמים שומע דברים רחוקים נורא קרוב, אבל מישהו שעומד לידך ומדבר ישר אליך, קולו כמו נעלם ואיננו,

ולפתע היה לי מוזר מאוד שאני חי, בכלל, ושאני חי בין אנשים בפרט, ואז חשבתי משהו על נתניהו, וזה היה מה שחשבתי: שהוא דומה לחציל. ואמרתי לעצמי, אם זאת המחשבה שלך ביום כזה, כנראה שהצ'י קונג הזה עובד בכל זאת,

ומיד החלטתי לחפש את המורה המסתורי ולהרים לו טלפון ולהתחיל ללמוד את זה ברצינות, יקח כמה זמן שיקח, עד שאדע את הסוד. כמובן שלא התקשרתי מעולם. שעה אחר כך כבר שכחתי שכל זה קרה בכלל.