"צמיגים": נטפליקס ניסתה ליצור ימנים ששמאלנים יאהבו. זה לא עבד

לפני כ-5 שנים הקומיקאי שיין גיליס פוטר מ-SNL, לאחר שצפו הקלטות מהפודקאסט שלו, בהן השמיע בדיחות עם ביטויים גזעניים והמופוביים. פחות או יותר מיד לאחר מכן, הוא לקח את ההומור הגס שלו, ושם אותו במרכז הבמה – בלי התנצלויות ובלי לספור את תנועת ה-Woke, אבל גם בלי לתקוף את דור ה-PC, ועם המון ביקורת עצמית כלפי הרפובליקנים. איכשהו, למרות ההומור דוחף הגבולות, גיליס מצא מקום נוח באמצע. מרכז קיצון.

>> מה חדש בנטפליקס: 7 סדרות שבטח תרצו לראות בחודש יוני

נדמה שהקומיקאי המבטיח מדבר בשתי שפות – כשהוא תוקף דמוקרטים הוא מדבר בשפת הרפובליקנים, וכשהוא תוקף רפובליקנים הוא מדבר בשפת הדמוקרטים. כך זה מרגיש גם בסדרה החדשה שלו בנטפליקס, "צמיגים", המספרת על וויל (סטיב גרבן), מנהל ויורשו החוקי של סניף ברשת מוסכים, המנסה בכל כוחו להחיות את העסקים בסניף. גילס – שיצר את הסדרה לפני כמה שנים, אך זכה להפיקה רק עכשיו, לאחר שזכה להצלחה – מגלם את בן דודו שיין, שמנסה לחבל בתכניותיו בכל הזדמנות אפשרית. 

גיליס אסף לסדרה את חבריו הקומיקאים – סטיב גרבן, סטברוס הלקיאס ואנדרו שולץ – והכימיה מרגישה כמו קבוצת חברים שבאו לעשות צחוקים, באופן לא שונה בהרבה מאיך שאדם סנדלר מלהק את כל החברים רק כדי לבלות איתם בלוקיישנים המפוארים בהם סרטיו מצולמים. בפרקים הראשונים זה עובד, ומצאתי את עצמי צוחק מהומור שלא בהכרח הייתי צוחק ממנו במקום אחר. חוסר הריסון שמאפיין את הרפובליקנים – ובמיוחד את הרפובליקנים האלו – מאפשר המון רגעים קומיים מצוינים, עם ניסיון קצת שחוק וקצת צפוי להפוך את המוסך של וויל למיקרוקוסמוס אמריקאי.

גיליס גם מנסה לדבר על נושאים חברתיים דרך המוסך, כמו לדוגמה על היחס לנשים: בתחילת הפרק הראשון וויל מנסה להפוך את המוסך למוסך ידידותי עבור נשים, ואף מזמין כתב שיראה את היוזמה החדשה. הכתב, שמייצג את התקשורת, מזהה את האמת – שמטרתו של המהלך הזה היא הצלחת העסק, לא שמירה על זכויות האישה – ומאיים לחשוף את הסיפור האמיתי, אם וויל לא יקנה ממנו שטח פרסום בעיתון. זאת אמירה ברורה למדי על האופן שבו התקשורת וההנהגה פועלות ביחד כדי לטייח את האמת. בנוסף, זאת אמירה שלא לגמרי שמענו על המסך. גיליס אמנם לא כותב באופן חד משמעי מה ההשקפה הפוליטית של כל אחת מהדמויות, אבל ברור מאד למי הן יצביעו בבחירות הקרובות מהאופן בו הן מדברות, מההומור שלהן, ומההתנהגות שלהן.

הבעיה היא שממש קשה לאהוב את הדמויות האלו, במיוחד כשהסדרה מתקדמת, ולאט לאט הופכת להיות פחות "צמיגים", ויותר "המופע המטורף של שיין גיליס". לאחר שני הפרקים הראשונים המוצלחים – ואפילו מצחיקים – מתחיל רצף בדיחות שככל הנראה נכתבו לפני חמישים שנה לפחות. דוגמה מוצלחת – או שמא, כושלת – היא הפנטומימה ששיין מבצע כהדגמה לאיך היה שוכב עם מישהו על השולחן במשרד, ואפשר גם לקחת את הדוגמה מהפרק הלפני אחרון, שמתמקד בשטיפת מכוניות בביקיני, עם המון החפצת נשים קלאסית שדי מבטלת את המסר האמיתי והמתוחכם יותר שהופיע אי אז בפרק הראשון. מה שנשאר זה בעיקר המון בדיחות קרינג'.

"צמיגים" מנסה לייצר דמויות של ימנים ששמאלנים יאהבו, אבל היא לא מצליחה, בעיקר כי רוב הדמויות פשוט מעוררות רחמים. זה לא דבר שעובר טוב מסך. להגנתו, גיליס באמת רוצה לייצר דיון טיפה יותר מורכב על עמדות פוליטיות ומנסה להראות שיש לימין הרפובליקני רבדים, להבהיר שלא כל הרפובליקנים אותו הדבר – ולמרות כל זה, הוא עדיין לא מצליח להתחמק מבדיחת קקי-פיפי-ציצי-תחת. האם אלו באמת הפנים של הימין? או שאולי כך גיליס באמת רואה אותו? או שאולי זה פשוט מנהיגי הימין (גם שלנו) שנוטים לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר. אני בטוח שכוונותיו של גיליס היו טובות, אבל הוא הלך לאיבוד בדרך, ויצר סדרה שהיא הסברה רפובליקנית כושלת. אם תצא עונה נוספת, גיליס יצטרך להחליט אם הוא מוכן באמת להתמודד עם הבעיות של הצד הימני במפה – למשל אחד בשם דונלד טראמפ, זוכר? – או שהוא רק רוצה להישאר במים הרדודים, צף על צמיג ועושה בדיחות תחת.
"צמיגים", 6 פרקים, עכשיו בנטפליקס