צ'נה: כשספינת הציפיות הענקית מתנגשת עם קרחון המציאות

זה היה שבוע עמוס שהלך והתפנה לאיטו. תוכניות בוטלו, יציאות נדחו, פרויקטים הוקפאו. אפילו המצבר של האוטו החליט פתאום שנמאס לו והודיע שהוא מפסיק לעבוד ומחפש עתיד בהייטק. שום דבר גדול, פשוט אוסף של דברים קטנים שהתפוגגו בקצב הסמבה (אל תעשו פרצוף. לפי הרייטינג גם אתם רואים "רוקדים עם כוכבים", לא הבנתם שזה ירדוף אותכם מעכשיו?). אנשים אחרים אולי היו לוקחים את זה קשה, נכנסים למיטה ומסרבים לצאת. וזה לגמרי לגיטימי. אנחנו, לעומת זאת, באים מאסכולת האכילה הרגשית. עוד לא הספקנו לשאול כמה עולה מצבר חדש והנה אנחנו כבר באסון התעבורתי המכונה "תל אביב של אחרי הקורונה", בדרך לצ'נה האיטלקית-טוניסאית של תומר אגאי.

אגאי, שהיה במשך תקופה שף בכיר ב-"יפו-תל אביב" של חיים כהן, הפך לאחד השמות הבולטים של האוכל בעיר בזכות "סנטה קתרינה". הסנטה היא פלא. אגאי יצר שם פרשנות מרעננת של המטבח הערבי שהפך לעוגן יציב של אוכל נהדר ואווירה קסומה. מקום שאתה מביא אליו אורחים מחו"ל כדי להראות להם כמה מהמם יכול להיות מטבח מקומי אמיץ. ואל תשכחו את ה"ליאלי ביירות" שלהם, שראוי להכרה רשמית כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו.

לפני כמעט חצי שנה מינף אגאי את ההצלחה, ופתח בקומת הקרקע של מלון תאודור מרשת בראון את את צ'נה. הציפיות, כמו שאפשר היה להניח, היו בשמיים. בראיונות ההשקה אגאי ניסה קצת להרגיע, והסביר שמדובר במקום שהוא פחות מסעדה ויותר בר אוכל, ואפשר להאמין לו שככה הוא רואה את זה. בפועל, צ'נה ניראת כמו מסעדה, מתנהגת כמו מסעדה ומתומחרת כמו מסעדה. והיא מפוצצת ציפיות כי בכל זאת, "ההוא מהסנטה".

לא רק "ההוא מסנטה". תומר אגאי (צילום: אסף קרלה)

בצ'נה יש האפי אאור. כל יום בין 18:00 ל-20:00 יש 25% אחוזי הנחה על כל התפריט. גם האוכל וגם האלכוהול. והסיבה שזה נאמר ממש בהתחלה, היא כי אסור לקחת כאלו דברים כמובנים מעליהם, בטח בהתחשב בטרפת מחירי המסעדות שאנחנו חווים סביבנו. כלומר, הלוואי וזו הייתה הסיבה. למעשה זאת הייתה דרך למשוך עוד כמה שניות כדי שלא תפגעו מרסיסים, כשספינת הציפיות הענקית שנבנת במספנות רחוב הרצל תתנגש עם קרחון המציאות.

צ'נה, וסליחה מראש על זה שתיכף תחשבו על לאונרדו דה קאפריו, היא הטיטניק של הציפיות. היא לא מסעדה גרועה בשום צורה, ואין אף מנה שהזמנו שהייתה פחות מבסדר. זה בטח לא איזה אסון תברואתי או הונאה צרכנית. אנחנו לגמרי לא שם. אבל הפער בין הציפיות משף כל כך נחשב לבין הבינוניות – ויותר מזה, השעמום של האוכל – הוא כך גדול שאפשר לבנות בתוכו מלון עם מסעדת שף בינונית.

התחלנו עם מנאיש זעתר, מאפה טאבון שעלי הזעתר רודדו בתוכו. הבצק עצמו היה החלק הטוב של המנה. כלומר החצי שנשאר רך ועדין ולא החצי שבילה קרוב מידי למקור חום שהיה, איך נגיד את זה בעדינות, שזוף פלוס פלוס וקשה פלוס פלוס. רק שפה פחות או יותר נגמרות המילים הטובות. חלק מעלי הזעתר נשרפו וסבלו ממרירות לא נעימה, והלבנה והעגבניות המרוסקות שהוגשו עם המנה לא תרמו כלום לאירוע.

סלט הסלקים שהומלץ בחום על ידי המלצרית היה המשך ישיר לגמגום. הסלקים עצמם הוגשו קרים. "יצאו מהמקרר" קרים. למה בשם כל ירקות השורש, שמישהו יצלה סלק ואז ישים אותו במקרר? בטח כשאתה קורא לו בתפריט "סלט סלקים חם" ועוד מגיש אותו עם מה שמתואר בתפריט כגבינת ג'בנה שרופה, ובפועל מרגיש כמו קוביית אגדישי טופו ענקית חמה, שפיזרו עליה אבקת סוכר (אבל ממש קצת). לטובתו של קורדו הדג ייאמר שהוא היה מוצלח בהרבה. לרעתו יאמר שהיה בו המון בלאגן, עם ירוקים, ופרחים וצנוניות אבל מעט מאוד דג. ובאופן מפתיע גם מעט מאוד טעם. למעשה זה היה קצת כמו לאכול קישוטים אכילים. פה ושם היו טעמים נעימים, או לפחות ככה נדמה לי, כי זה לא הצליח להשאיר שום חותם.

לטרטר הפיאמונטזי (בואו נעשה כולנו ביחד כאילו אנחנו מבינים מה זה אומר ונמשיך הלאה) דווקא היה טעם. של אנשובי. שזה הגיוני כי אכן יש בו אנשובי. מה שלא היה בו זה טעם של בשר, שזה אפילו יותר הגיוני כשאתה מבין שיש מעט טעמים בעולם שאפשר להרגיש כשמגישים אותם גם עם אנשובי וגם פרמזן. באותה מידה זה הייתה יכולה להיות כרובית במקום הבשר וספק שמישהו היה מרגיש בהבדל  (גם ספק שמישהו היה מזמין את זה, ובצדק). האם זה היה טעים? זה בעיקר תלוי בשאלה האם אתם אוהבים אנשובי. כי אם לא, כדאי שנדבר על זה.

החלק הכי טוב של הארוחה הגיעה בצורה של פיצטה. או במקרה הזה הקשה של הפיצטה. מבחינת הבצק, זאת מתחרה ראויה על תואר הפיצה הטובה בעיר. הבצק מצליח להיות בבת אחת גם רך וגם קריספי. הוא נעים אבל שומר על גוף. הוא מצע מושלם אבל עומד בפני עצמו. יכול להיות שאם היינו לוקחים פיצה פשוטה היינו עפים לגג, אבל גם כאן הקשבנו להמלצת המלצרית והלכנו על הפיצה הלבנה. גם כאן קיבלנו בלאגן משוגע של בשמל עם מלא סוגי פטריות פלוס ירוקים מלמעלה שביחד יצרו על הפיצה  את הכתובת "טו מאצ". בכל ביס אפשר היה להרגיש את ארומת הפספוס.

האו מאצ' איז טו מאצ'? פיצה לבנה. צ'נה (צילום: אסף קרלה)

בעיקריות לקחנו שתי מנות פסטה. הניוקי מהטאבון, שהוגש עם רוטב חמאה, עלי תרד וגבינת המאירי מוקרמת, היה מוצלח למדי. הניוקי עצמם היו רותחים ברמות של כוויות בחיך (אל תשאלו איך גילינו כי אנחנו לא יכולים לענות, יש לנו כוויה בחיך) אבל אחרי כמה דקות התגלו כטובים מאוד. הם היו אוויריים בדיוק במידה ויכולת גם לתת בהם ביס וגם לתת להם להתמוסס על הלשון. אם היה להם רוטב מעניין זאת הייתה יכולה להיות מנה ממש טובה. במקום זה קיבלנו רוטב שאומנם הרטיב את האירוע אבל לא הצליח לתרום כלום מעבר לסקלת טעמים שטוחה ומאכזבת.

באופן מצער לחלוטין "סקלת טעמים שטוחה ומאכזבת" הוא גם תיאור שיכול היה להתאים גם למנת הפסטה השנייה, פפרדלה ראדו עגבניות עם לבנה, כלומר עם רוטב עגבניות וכמה כתמי לבנה. גם פה הפסטה הייתה טובה ועשויה מדוייק, גם פה הרוטב לא עשה לה כלום. זה לא היה רע, זה פשוט היה לא מורגש. כמו ציפוי שמתקלף ונשאר על הצלחת. מנה סבירה אך סתמית שלא ברור מי חשב שהיא ראויה להיות מנת ספישל.

בשלב הזה כבר הבנו לאן הרוח נושבת, ושקלנו ברצינות לחתוך ולאכול קינוח ב-nununu הסמוכה (חלום שלי שהסנדוויץ' פופקורן שרימפס שלהם יוכר כקינוח. נכנס ישר לטופ 10 קינוחים בתל אביב) אבל במקום זה הזמנו פחזניות עם קרם פטסייאר ותותים מצד אחד, וכדור גלידת קרמל מלוח מהצד השני. איך היה? את הפחזניות, גדולות וממולאות ביותר מידי קרם יותר מידי מתוק, סיימנו. את הגלידה לא. בדיעבד היינו צריכים ללכת על הסנדוויץ.

צ'נה לא רק שלא מצליחה לעמוד בציפיות שהוצבו לה, בספק אם היא עומדת בסטנדרטים שנדרשים כדי לשרוד באזור תחרותי כמו רחוב הרצל. נכון לכרגע היא אוסף של כוונות טובות ושל פוטנציאל שלא מצליחים לחצות את קו הבינוניות. כזאת שאתה יוצא ממנה שבע, אבל עם טעם לוואי של חלטורה.

★★★ 3 כוכבים
צ'נה, הרצל 10, א'-ש' 18:00-02:00, ו' 12:00-16:00, 03-7660504

מנאיש – 36 ₪
קורדו דג ים – 68 ₪
טרטר – 75 ₪
סלט סלקים – 55 ₪
פיצטה לבנה – 67 ₪
ניוקי – 78 ₪
פפרדלה רגו עגבניות – 78 ₪
פחזניות – 49 ₪
גלידה – 18 ₪
(המחירים לפני הנחת האפי אוור)