ההקרנה של "זמנים מודרניים" בליווי תזמורת המהפכה בבית האופרה הייתה אירוע נדיר שמחבר בני 7 ו-80 סביב קלאסיקה בת 90 שנה. אבל בין הצחוק מהסלפסטיק הגאוני והפסקול החי והפועם אי אפשר היה שלא להתגעגע לשגרה התרבותית המטורפת שהייתה לנו כאן עד המלחמה
כולנו זוכרים את שנת 2023 בגלל סיבה אחת. זה טבעי. אבל קל מאוד לשכוח שעד 7 באוקטובר זו הייתה שנה די מטורפת של הופעות מחו"ל. בפארק הירקון הופיעו טראוויס סקוט, רובי וויליאמס, גאנז אנד רוזס, אימג'ין דרגונס וכמובן ברונו מארס. היו גם הופעות מעולות של מוריסי, הבלאק קיז, דרים ת'יאטר, המלווינס, כריסטינה אגילרה ועוד ועוד. עולם המחול חגג עם פסטיבל "תל אביב דאנס" ושורה של להקות ואמנים בינלאומיים, המחזמר "מתילדה" הגיע מלונדון וניקי גלייזר גרמה לנו לכאבי בטן מרוב צחוק בהיכל התרבות. וזה עוד לפני שדיברנו על הזמרים, הסולנים והמנצחים מחו"ל שהגיעו לאופרה ולפילהרמונית. תרבותית, היו אחלה תשעה חודשים ושישה ימים.
>> "הדימוי האשכנזי מגביל": מייסד תזמורת המהפכה לא מנסה להתחנף
במהלך התקופה הזאת טסתי לפריז כדי לראיין את ג'יימס תיירי, אמן במה שוויצרי-צרפתי שאמור היה להביא לארץ את ההפקה הגרנדיוזית שלו, ROOM. מדובר בערב שמשלב מחול, קרקס, תיאטרון, מוזיקה ואקרובטיקה עם להקה שלמה. ההפקה הייתה אמורה לעלות מספר פעמים בבית האופרה בתל אביב – אך בסוף, בדיוק כמו ההופעה השנייה של ברונו מארס וכל שאר התוכניות התרבותיות שלנו בשנים האחרונות – היא לא התקיימה.
ג'יימס תיירי, אגב, הוא נכדו של צ'רלי צ'פלין. כשמסתכלים עליו טוב בפנים רואים את זה בקלות, ובטח כשרואים אותו מלהטט על במה בתנועות שמוכרות לנו מסרטיו הישנים של המאסטר הגדול של תקופת הסרטים האילמים. אחד מהסרטים הגדולים האלה, ויש שיטענו הכי גדול, "זמנים מודרניים", הוקרן ביום שישי האחרון בבית האופרה בתל אביב, בדיוק באותו מקום שבו תיירי אמור היה להופיע עם להקתו. ההקרנה, מול אולם מלא שלא הפסיק להתגלגל מצחוק, לוותה במוזיקה חיה של תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים.
האם באמת צריך להציג את צ'רלי צ'פלין? כנראה שלא. האם באמת צריך להציג את תזמורת המהפכה? בשלב הזה, גם כאן התשובה מתחילה להיות "לא ממש". הגוף שהקימו זהר שרון ורועי אופנהיים לפני יותר משני עשורים הפך בשנים האחרונות למכונת רמיקסים תרבותית משוכללת: הם פירקו והרכיבו מחדש את הגשש החיוור, יוסי בנאי ומונטי פייתון, הקרינו את "הבהלה לזהב" ו"קזבלן" בליווי תזמורתי חי, חיברו בין עברית לערבית ב"אדבר איתך", נכנסו לעולם של אריק איינשטיין וב"מהפכה בצוותא" חזרו אל הארכיון של המועדון המיתולוגי כדי לשחק מחדש עם פס הקול הישראלי. כפי שהסביר לאחרונה שרון בריאיון לטיים אאוט, מבחינתו זו לא "פילהרמונית בג'ינס" ולא תזמורת שמלבישה כלי קשת על להיטי פופ, אלא משהו שהוא מגדיר, הרבה יותר יפה, כ"פרינג' עם שיגעון גדלות". ואם יש סרט שמתאים לשיגעון הגדלות הזה, "זמנים מודרניים" הוא מועמד די מושלם.
האולם של בית האופרה היה מלא בקבוצת אנשים שיכולה לשחק טאקי יחד, כלומר אנשים בגילים 6 עד 120. לפני שהמוזיקה התחילה זה עוד הרגיש מוזר. האם בתי בת ה-7 יכולה ליהנות מאותה יצירת אמנות כמו הסבא החביב שישב בכיסא מימיני? ברגע שהאורות נכבו, מוזיקת האוברטורה (שכתב צ'פלין עצמו!) התחילה להתנגן על הבמה – ואז הגיל כבר לא שיחק תפקיד. בתי הקטנה צחקה בקול, גם הסבא החביב מהצד השני. הסלפסטיק הגאוני של צ'פלין עובד גם 90 שנה אחרי שיצא לאקרנים, והשילוב המדויק עם התזמורת החיה, בביצוע חם וטבעי – הפך את החוויה לגדולה יותר. ידעתי בדיוק מה הולך לקרות על המסך, ורק רציתי שלא ייגמר.
צ'פלין, חשוב להזכיר, לא היה רק האיש שעל המסך. הוא היה גם המלחין מאחורי המוזיקה שעל הבמה, וגם אם נעזר במעבדים ומתזמרים כדי להפוך את המנגינות ששמע בראש לפרטיטורה תזמורתית, המוזיקה של "זמנים מודרניים" היא שלו. "אורות הכרך" היה הסרט הראשון שעבורו חיבר בעצמו פסקול, ומכאן והלאה הלחין את המוזיקה לכל סרטיו. במקרה של "זמנים מודרניים" זה כמעט חלק מהבדיחה: ב-1936, תשע שנים אחרי שהקול כבר השתלט על הקולנוע, צ'פלין עדיין התעקש לעשות סרט אילם כמעט לחלוטין, אבל עטף אותו במוזיקה שלו.
ואז, לקראת הסוף, הוא סוף סוף פותח את הפה. בפעם הראשונה בקולנוע נשמע קולו של הנווד הקטן, וכמובן שגם את זה צ'פלין עושה בדרך שלו: לא בדיאלוג ולא באנגלית, אלא בשיר נונסנס בג'יבריש, על בסיס המנגינה הצרפתית "Titine". זה היה גם הרגע היחיד בערב שבו תזמורת המהפכה השתתקה. במקום הנגנים החיים נשמע ברמקולים הפסקול המקורי של הסרט, עם קולו של צ'פלין עצמו, כאילו אפילו תשעים שנה אחר כך אי אפשר באמת להחליף אותו. יש בזה משהו מושלם: אחרי שנים שבהן סירב לתת לנווד קול, כשהוא כבר עושה את זה הוא בוחר בשפה שאיש בעולם לא מדבר וכולם בעולם יכולים להבין.
וזה בעצם הקסם הגדול של הקרנה עם תזמורת חיה: היא מכריחה אותך לשמוע סרט שאתה רגיל רק לראות. בקולנוע רגיל המוזיקה עושה את העבודה שלה כמעט בחשאי, דוחפת אותנו להתרגש, להילחץ או לצחוק בלי שנשים לב מי בדיוק מושך בחוטים. כשהנגנים ממש מולך, אי אפשר לפספס את זה. פתאום כל רדיפה, נפילה, הרמת גבה או סיבוב של המפתח הענקי במפעל מקבלים תגובה מוזיקלית מוחשית, שנולדת באותו רגע ממש בחדר. ויש גם משהו כמעט פרדוקסלי בכך שסרט בן 90, שכבר התקבע מזמן בתוך ההיסטוריה של הקולנוע, מקבל כך תחושה של אירוע חד-פעמי: אתה יודע שכל פריים ייראה בדיוק כפי שנראה מיליון פעמים קודם, אבל הצליל שמלווה אותו קורה עכשיו, מולך, עם נשימה, גוף וקצב של בני אדם. זה לא רק לראות את "זמנים מודרניים" שוב. זו דרך לגרום לו להיות קצת חדש. וזו כבר המהפכה האמיתית.
אחרי שהסרט הסתיים חזרה התזמורת לבמה, והפעם הצטרפו אליה סולנים לביצוע של "Smile", המנגינה שצ'פלין כתב ל"זמנים מודרניים" ורק שנים אחר כך קיבלה את המילים שהפכו אותה ללהיט של נט קינג קול. שנים אחר כך גם מייקל ג'קסון יקליט לה גרסה משלו. היה קשה להסתיר את ההתרגשות על הבמה, וקשה היה שלא להרגיש אותה גם בקהל.
ואז, דווקא ברגע השמח הזה, נזכרתי שוב בג'יימס תיירי. הנכד של צ'פלין היה אמור לעמוד בדיוק על הבמה הזאת עם ROOM, ולא הגיע. אולי עוד יגיע יום אחד. הלוואי. בינתיים יש משהו קצת מתוק וקצת עצוב בכך שאני יכול לקחת את הבנות שלי לבית האופרה ולראות איתן סרט בן 90 מתעורר לחיים מול תזמורת שלמה, אבל כמעט שלא יכול לקחת אותן לראות בתל אביב את האמנים הגדולים של זמנן. "זמנים מודרניים" עדיין כאן, צ'פלין עדיין מצחיק ילדים כאילו לא עבר יום, ותזמורת המהפכה מצליחה לגרום לקלאסיקה ישנה להרגיש חדשה. עכשיו רק צריך שהעולם שבחוץ יחזור לבקר פה. זו תהיה סיבה נהדרת לחיוך.