קאט פאוור לא פרצה למיינסטרים, אבל מוכיחה שיש לה תשע נשמות

"אימא שלי נטשה אותי ביום שבו נולדתי. סבתא שלי הגיעה לבית החולים לקחת אותי והיא גידלה אותי כאילו הייתי הבת שלה, עד שפגשתי את אימא שלי לראשונה, כשהייתי בת שנתיים וחצי. מאותו הרגע, כל האהבה, הטיפול וההגנה שמגיעים לכל ילד על הפלנטה הזו, לכל בן אנוש, ניתנו לי בשנים המעצבות של חיי, וזה גרם לי להפוך לאדם שאני היום", מספרת שון מרשל, הלוא היא קאט פאוור. ואז היא מתחילה לבכות.

זה היה אמור להיות ריאיון סטנדרטי על האלבום החדש של קאט פאוור, "Wanderer". התכנון היה לדבר על חברת התקליטים שביקשה שתשיר כמו אדל ואז זרקה אותה כשסירבה, על שיתוף הפעולה עם לנה דל ריי, על האימהות. אבל מרשל היא לא אישה סטנדרטית. במהלך הריאיון היא פורצת בבכי שלוש פעמים, טווה רשת תיאוריות על הכוח של מוזיקה, השרלטנות של התאגידים הגדולים ומערכת היחסים הארוכה שלה עם רוחות רפאים.

האלבום החדש והעשירי שלה הוא התפתחות עבורה, אבל במובנים מסוימים דווקא משאיר אותה באותה הנקודה. קאט פאוור היא אמנם שם מוכר לחובבי אינדי, אבל היא מעולם לא הצליחה לפרוץ מעבר למעמדה כאמנית קאלט שמוכרת לידענים מוזיקליים עם חיבה לגיטריסטיות מלנכוליות. האלבום הזה הוא ניסיון לפרוץ החוצה. שיתוף הפעולה עם לנה דל ריי בשיר "Woman" והקאבר ללהיט "Stay" של ריהאנה היו אמורים לקרב אותה לקהל חדש, שלא בהכרח גדל על האלבומים שלה מסוף הניינטיז. עם זאת, למרות הביקורות האוהדות של תקשורת האינדי, שירי המחאה נגד טראמפ והקהל המסור שהולך איתה דרך ארוכה, האלבום לא יצר את הקרוסאובר המצופה למיינסטרים.

קאט פאוור (צילום: אליוט לי הייזל)

עוד כתבות מעניינות:
ברוס ספרינגסטין מודה באשליה הכי גדולה בקריירה שלו
"בית הנייר" של המוזיקה משגעת את ארה"ב
איך הפכה ניק ווסט מילדת כנסייה למטאור מוזיקלי?

השיחה עם מרשל בת ה־46 מרתקת, והיא מזכירה לעתים מטיפה בכנסייה. היא חוזרת על מילים, מדגישה אותן ולפעמים אפילו מאייתת את הדברים שהיא אומרת. היא משתמשת במטפורות תנ"כיות, כמו מטה מממד אחר ומים שנחצים לשניים, אבל בניגוד למטיפה היא חוזרת שוב ושוב על המשפט "אני לא יודעת על מה אני פאקינג מדברת". מרשל פותחת את הלב לגמרי – בנדיבות של יוצרת שיותר ממה שחשוב לה להיות מובנת, חשוב לה להישמע, כמו שהיא.

עם צאת האלבום החדש התראיינה מרשל לא מעט בנושא חברת התקליטים הקודמת שלה, מטאדור, שציפתה ממנה להקליט אלבום שיישמע זהה לזה של אדל. הדרישה המאכזבת הזו מציפה את מרשל ברגשות עזים עד עכשיו. האלבום הקודם שלה, "Sun", זכה להצלחה מסחרית חסרת תקדים עבורה, אך להצלחה היה טעם מר כיוון שהיא לא קיבלה קרדיט על ההפקה. כשאני שואלת אותה על זה, היא פורצת בבכי, ואומרת שזו הפעם הראשונה שהיא נשאלת על כך. "הם יצרו חוזה מאחורי הגב שלי והשתמשו בכספי המקדמה שלי בלי שאדע. נהייתי כל כך חולה מהלחץ, שכשהאלבום יצא התמוטטתי לגמרי".

"הם לומדים איך להרוויח כסף מאנשים! שיזדיינו!", היא ממשיכה בכעס. "התעשייה כל כך עוצמתית, אלה תאגידים! פירמות! הספקטקל שלהם ענקי, הם מאכילים זה את זה. הם הלכו להארוורד כדי ללמוד איך לעשות כסף מבני אדם. הם רוצים לנצל ולקחת כל טיפת דם ממך, לא לשרת אותך, לא לשרת את האנושות. להרוויח כסף בשביל התאגיד, לא בשביל האמן, לא בשביל המסר. תעשיית המוזיקה לא נוצרה בשביל האמנים".

קאט פאוור (צילום: ג'וליאן בורגאויס)

מרשל רואה קשר ישיר בין היחס של חברת התקליטים להולדת בנה, שאותו נשאה ברחמה בזמן הקלטות האלבום. את האולפן של האלבום היא בנתה בזמן ההקלטות, כך שהיצירות של האלבום ושל הילד קשורות אצלה באופן עז. "אני לא יכולה לתת להם שוב לקחת ממני הכל, במיוחד עכשיו. אני צריכה ליצור מקום בטוח לילד שלי. היה שינוי רוחני בחיים שלי. כשהפכתי לאימא הרגשתי יותר בת אדם מתמיד. לשאת עוד נשמה בחדרי הגוף שלי, זה הפך את החיים לפחות מעורפלים". כשאני שואלת איך היא ממליצה לאמנים להימנע ממצב כזה, היא נושמת עמוק ועונה: "אם את טובה, הם ימצאו אותך. אם את לא מאמינה להם, אל תעבדי איתם".

כיאה לאלבום עשירי, יש ב"Wanderer" הרגשה של סיכום, סגירת מעגל. בהתאם לכך, לאורך השיחה מרשל חוזרת בזמן לא פעם אל הילדות ואל האפשרויות שלא ניתנו לה. "כשלמדתי בבית ספר תיכון בדרום ושאלו אותי מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה, אמרתי שאני רוצה להיות קומיקאית ולגרום לאנשים לצחוק, או שאני רוצה להיות עיתונאית וללכת לסקר מלחמות כדי להבין מה קורה בעולם. ואז חשבתי ללכת ללמוד התפתחות הילד ולהיות פסיכולוגית של ילדים. זה מה שהייתי עושה אם הייתי הולכת לקולג'. אבל הדבר האחד שאני חושבת שתמיד רציתי להיות, ואני מרגישה שכולנו רוצים, זה להיות שמחה".

מרשל היא אמנם אמנית מוערכת, אך היא נושאת עמה תחושת החמצה. בראיונות עמה היא שבה ומציינת את האכזבה מכך שלא הייתה לה אפשרות ללמוד בקולג'. כשהיא נשאלת למה היא לא הולכת ללמוד עכשיו, היא עונה בהתלהבות: "יש לי תוכנית! הבן שלי, שאני מקווה שיבין אותי כשיהיה טינאייג'ר – כשהוא ירצה ללכת לקולג', אני אשמח ללכת איתו ביחד. אני לא עושה את זה לבד, אני אהיה בת פאקינג 64! את חושבת שאני רוצה ללכת לבד?".

על הסף של הממד האחר

במוזיקה של מרשל יש נוכחות חזקה של העולם העל טבעי. בדומה לאלבום "Moon Pix", שיצא לפני 20 שנה, גם ב"Wanderer" מרחפות רוחות רפאים שמביאות בקולן את השירים וכאילו מתפרצות מתוכם. את "Black" היא שרה מנקודת המבט של רוח רפאים של מכור לסמים שמת. "מערכת היחסים שלי עם הממד הזה הזמינה את עצמה לחיים שלי ולחלומות שלי מאז שהייתי בת 3", היא אומרת. "זה לכאורה קשור לפולקלור של המורשת האינדיאנית שלי, חלק מהתורשה שלי, מהחוויה. בפעמים הראשונות שזה קרה לי, אינסטינקטיבית ידעתי שזה היה סוד, סוד טוב. כשזה מגיע אליי עכשיו אני לא רוצה להרגיש את הפחד שמצופה ממני. אני בוחרת לדבר על זה, לזכור. אני מספרת על זה לחברים, לשכנים, לחברים בלהקה. לחלק מהאנשים זה נשמע נורמלי ולחלק לא. תמיד הייתי על הסף של הממד הזה ותמיד שיחקנו יחד במוזיקה שלי. הוא חלק מהתודעה של מי שאני. יש הרבה אנשים שלא מודעים לכך שיש להם את הקשר הזה לחיים קודמים. אם אני הולכת לחנות, הכלבים תמיד ילכו לדלת אולי עשר דקות לפני שאכנס. יש להם מידע. אני חושבת שכל החיים שלנו אנחנו הולכים על הסף שבו הממד האחר זמין לנו, ואנחנו צריכים עזרה עם זה. אני לא יודעת על מה אני מדברת".

מרשל מתייחסת לעצמה כמי שניצלה על ידי מוזיקה. בצעירותה היא הייתה מוקפת במכורים לסמים בעיירות קשות בדרום ארצות הברית ואיבדה רבים מחבריה להתמכרויות. היא מדברת על הקולות של ארית'ה פרנקלין ובוב דילן כמי שהובילו אותה החוצה מהחשיכה הזו. "כל מה שיש לי, ומה שאני יודעת באמת, זה איך אני מרגישה, באמצעות הקולות האלו שעזרו לי להתנתק מהכאב שלי. זה הדבר היחיד שגורם לכאב להיעלם, בלי לפוצץ לעצמי את הראש או לקחת הרואין. כשהייתי צעירה והקלטתי וכתבתי שירים, הנשמה שלי הייתה עייפה ולא היה לי מושג למה. לא ידעתי איך לדבר, למשל כמו איתך היום. מוזיקה מצילה.

"כשאת מסתכלת דרך חלון, העיניים שלך נמשכות למעלה – לאור, לכוכבים שמאירים את החשכה. אולי יש רק את זה. אולי אין כלום, שום מוזיקה יפה לשמוע בסביבה שלך. אבל הנשמה שלי בהחלט מבינה מה הכוונה בלהרגיש בטוחה ולהינצל דרך מוזיקה. אני לא יודעת, כי אולי המוח שלי חושב שהוא יודע מה הנשמה שלי מרגישה, שאני בעצמי לא יודעת. אין לי מושג על מה אני פאקינג מדברת". כשאני צוחקת, היא אומרת: "את רואה איך אנחנו צוחקות? צחוק זה משוחרר, זה חופשי! בגלל זה בכל ממלכה היו ליצני חצר. צחוק ואהבה הם האפשרות לצאת מהגיהינום הזה".