"ספרינגסטין בברודווי": הבוס מודה באשליה הכי גדולה בקריירה שלו

“אף פעם לא ראיתי מפעל מבפנים, אבל זה כל מה שכתבתי עליו", פותח ברוס ספרינגסטין את סרט ההופעה החדש שלו בנטפליקס, "ספרינגסטין בברודווי". "עומד לפניכם אדם שהפך למצליח באופן פרוע ואבסורדי על ידי זה שהוא כתב על משהו שיש לו אפס ניסיון בו. המצאתי את הכל! אני עד כדי כך טוב!". למה הוא פוצח במונולוג שחושף את האשליה לכאורה שהוא מגלם? למה הוא מדגיש את הסתירה שיש בדמות שלו, רוקסטאר ששווה 500 מליון דולר אבל כל אחד ממעריציו מאמין בלב שלם שהוא אחד משלהם, עוד גיבור מעמד הפועלים שנאבק לשרוד?

התשובה פשוטה: זה המג'יק טריק שלו, כפי שהוא מכנה אותו. זה הקסם שבו הוא משתמש לאורך כל הקריירה שלו. ברגע שהבוס צוחק על עצמו באופן הכי ישיר שיש, הוא משכנע אותנו שכל מה שיקרה מפה והלאה הוא אמת. אנחנו לא יכולים לפקפק בו, רק להזדהות איתו. גם אם מעולם לא נסענו במכונית פתוחה בכביש המהיר כשברחנו מניו ג'רזי, או שיחקנו בייסבול בשדה פתוח אחרי ביקור בכנסייה ביום ראשון. כשהוא מספר בתחילת המופע איך כילד בן 7 הוא ביקש מהורים שלו להשכיר גיטרה, כי הם אפילו לא יכלו לקנות אחת, אנחנו שוכחים שהוא יכול לקנות את כל מפעלי הגיטרות בעולם בלי למצמץ (ועוד יישאר לו עודף לפלאפל). לא משנה מה הוא אומר, אנחנו תמיד רוצים להאמין לו.

ברוס ספרינגסטין (מתוך "ספרינגסטין בברודווי")

עוד כתבות מעניינות:
איך הפכה ניק ווסט מילדת כנסייה למטאור מוזיקלי?
הגרייטפול דד קמו לתחייה ולוקחים את הדור הדיגיטלי למסע שמאני
הכי מושמעים בספוטיפיי: איזה שיר אתם ומה זה אומר עליכם?

במופע החדש בברודווי, שעלה השבוע בנטפליקס בדיוק בזמן לכריסמס, ספרינגסטין מופיע על הבמה לבד – רק הוא וגיטרה או פסנתר, לפעמים גם מפוחית. הוא לא מלווה בלהקה המפורסמת שלו, The E Street Band, שידועה ביכולותיה המדהימות בלייב ובכך שאין שיר בעולם שהם לא יודעים לנגן. ספרינגסטין לכאורה מפשיט מעצמו את מעמד האייקון, משאיר אותו על במות האיצטדיונים הענקיים שהוא ממלא מדי ערב. זאת לא הגזמה – הוא באמת מופיע מדי ערב, לפעמים במשך 3 וחצי שעות רצופות בלי למצמץ.

עשרות מאמרים נכתבו על ספרינגסטין ואותנטיות: איך הוא הפך לאייקון של האמריקאיות האולטימטיבית למרות שהביוגרפיה האישית שלו לא כוללת את כל החוויות שהוא מתאר בשיריו, כמו עבודה במפעל או לחימה בוייטנאם? המופע החדש הוא עוד פרק בספר, עוד מהלך של המאסטרמיינד שמצליח לברוא את עצמו בכל פעם מחדש כמהות הרוקנרול בכבודה ובעצמה. הוא לבוש בפשטות: שרשרת כסף דקה, חולצת טריקו וג'ינס, עומד על במה עירומה, בלי מסכים ובלי השם שלו באותיות נוצצות כמצופה ממופע בברודווי. המינימליזם הזה הוא חלק מהמיתוס של הגבריות העוצמתית של ספרינגסטין, זאת שלא צריכה יותר מ"שלושה אקורדים והאמת", כמו שאמר הארלן האוורד.

אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי פורמט כזה, בו מוזיקאי מנגן ומדבר לחילופין, לבד על הבמה, כאילו אנחנו בהופעה פרטית בסלון שלו. אם יש מישהו שיכול לגרום לפורמט הזה להיות סקסי, חסר מאמץ ומרתק בלי הפסקה, זה ספרינגסטין. הוא מספר סיפורים בחסד, בורא עולמות ציוריים שאפשר ממש להריח ולהרגיש. כשהוא מדבר הוא נראה יותר כמו מטיף בכנסייה מאשר כמו כוכב רוקנרול. העיניים שלו מצומצמות, יש כוונה בכל מילה שלו, הקול הצרוד שלו עולה ויורד בדרמטיות עם תזמון קומי מושלם. חסרונה של הלהקה לא מורגש לרגע.

כמו תמיד אצל ספרינגסטין, האמירה החברתית חזקה ומשמעותית ומעוגנת בחוויות אישיות. אפשר לראות דמעות בעיניים שלו כשהוא מדבר על אמא שלו שעבדה קשה כמזכירה משפטית, לא החמיצה יום בעבודה ומעולם לא התלוננה. הוא מתאר אותה כמי שלימדה אותו על הכוח שבאהבה, אבל גם כמי שמגלמת את ערכי החלום האמריקאי. הוא מתאר את הזכות שהיא הרוויחה כמהגרת איטלקיה, להיות חלק מהמרקם החברתי של אמריקה – אזרחית מועילה בחברה שבה כולם תורמים לפי יכולתם ובתמורה משתתפים בחלום האמריקאי הנכסף. הסיפור הזה לא נמצא כאן במקרה. באמריקה של טראמפ מהגרים לא יכולים להיות חברים שווים בקהילה. להפך, הם מאיימים על הקהילה בעצם הווייתם. החלום האמריקאי לא מיועד להם ולעולם לא יהיה. כשספרינגסטין מספר על אמא שלו זו לא השתפכות נוסטלגית של איש מבוגר, אלא ביקורת פוליטית של אדם שרואה את הערכים שעליהם חינכו אותו נמוגים כנגד סיסמאות ריקות.

זו לא הפעם הראשונה שספרינגסטין נלחם בממשל שמרני: כבר ב-1984, עם צאת "Born in the USA", ניסה ממשל רייגן לספח את הבוס אל קמפיין הבחירות שלו. במאמר "?Is that Me, Baby" מנתחת אליזבת בירד את "התדמית, האותנטיות והקריירה של ברוס ספרינגסטין" ומתארת את ההתנגדות העיקשת של ספרינגסטין להפוך לחלק מקמפיין הבחירות של רונלד רייגן. בירד מספרת שספרינגסטין סירב לצילום משותף עם הנשיא, שהצטלם מצדו עם מייקל ג'קסון. אחרי שרייגן הזכיר אותו כמי שמתאר את החלומות של הצעירים האמריקאים ברחבי היבשת, אמר ספרינגסטין בראיון: "אני חושב שיש קבוצה גדולה של אנשים במדינה הזו שהחלומות שלהם לא ממש חשובים לו". שוב ושוב הוא התנער מהתדמית הפטריוטית השמרנית שדבקה בו, התאמץ לא להפוך לנער הפוסטר של אידיאלים שהוא לא האמין בהם.

בספר "בוב דילן, ברוס ספרינגסטין והשיר האמריקאי" מסביר הכותב לארי דיוויד סמית' איך ספרינגסטין והמנהל שלו בחרו בקפידה את הסיפורים אותם סיפר על הבמה לפני מיליוני מאזינים. הוא מדגים בתיאור ההקדמה לביצוע השיר ""The River, שעברה כמה גלגולים עד שהגיעה למידת האפקטיביות הרצויה שלה. גם כאן, כשהוא מבוגר יותר ומעמדו נטוע עמוק יותר במיינסטרים, יש חשיבה מאחורי כל ביצוע ואנחנו עדיין מאמינים לכל מילה.

בסרט התיעודי "ספרינגסטין ואני" (2013), שגם הוא זמין לצפייה בנטפליקס, מספרים מעריצים מרחבי העולם על מערכת היחסים המיוחדת שלהם עם הבוס. נוגע ללב במיוחד מעריץ קשה יום מאירלנד, שמצטלם בחדר עמוס דגלים ופוסטרים של ספרינגסטין. הוא חסך במשך שנים עד שיכול היה לנסוע עם אשתו לראות את ספרינגסטין מופיע במדיסון סקוור גארדן. בפארק הגיע אליהם מישהו שהציג את עצמו כעובד בהפקה והחליף את הכרטיסים שלהם בכרטיסים אחרים, שהבטיח כי הם טובים יותר. המעריץ מתאר את האימה ששטפה אותו כשהבין שאולי עבדו עליו: הרגע שחיכה לו כל חייו הולך ומתרחק ממנו. ואז הם מגיעים למקומות שלהם ומגלים שהם שודרגו לשורה הראשונה. "ככה זה להיות מעריץ של ספרינגסטין!" מכריז המעריץ בגאווה שאי אפשר ולא צריך להתווכח איתה.