הסרט "קדמת עדן" של איליה קאזאן משנת 1955 מתחיל ביותר מחמש דקות ללא דיאלוגים, הכוללות אוברטורה מוזיקלית ארוכה על רקע הגלים המתנפצים על שובר הגלים בחוף קליפורניה. האוקיינוס הפסיפי, שמוכר אצלנו בשם האירוני "השקט", ממלא את המסך בעוצמה שלו. היופי של הנוף הקליפורני שני כאן רק ליופיו של ג'יימס דין, בתפקידו הראשי הראשון בקולנוע – והיחיד משלושת הסרטים שבהם כיכב שיצא לאקרנים בחייו.

זה היה סרטו הראשון של קאזאן בצבע, בתקופה שבה הבחירה לצלם כך עדיין לא הייתה מובנת מאליה. הצבעוניות היא חלק מהשפה האמנותית שלו: העולם אינו מפסיק להיות יפה גם כשהסיפור צולל אל החושך המוסרי של גיבוריו. גם אצל ג'ון סטיינבק, שעל ספרו מבוסס הסרט, הנוף אינו רק תפאורה: כבר בפתיחה הוא מעמיד את הרי גאבילן המוארים שבמזרח עמק סלינאס מול הרי סנטה לוסיה החשוכים והמאיימים שבמערב.

הגרסה החדשה של נטפליקס, שיצרה זואי קאזאן, נכדתו של הבמאי המיתולוגי, מציעה חוויה חזותית אחרת לגמרי. זו סדרה אפלה, במובן המילולי. התאורה שנראית טבעית – ולעיתים נדמה שכמעט אינה קיימת – הופכת אותה לכמעט בלתי ניתנת לצפייה בחלקים מסוימים. גם אם תשחקו עם ההגדרות של הטלוויזיה, יהיו סצנות שבקושי תצליחו לראות. החושך כאן אינו רק תכונה של הדמויות, אלא גם מחסום מוחשי בינן לבין הצופה.

מי שיגיע לסדרה בלי להכיר את יצירת המופת של סטיינבק עשוי למצוא בה עולם עשיר, דמויות מורכבות ודרמה משפחתית קורעת לב, שהיא גם אחת האלגוריות היפות ביותר שנכתבו על סיפורי בראשית, ובעיקר על סיפור קין והבל. אבל לפחות במקרה שלי, כמעריץ של סטיינבק שנסע במיוחד לעמק סלינאס ולמונטריי כדי לראות את המקומות שעליהם כתב, לא הצלחתי להתחבר אליה עד הסוף. הרגשתי שהיא משקרת לי. העיבוד של זואי קאזאן שינה לחלוטין את אחת הדמויות בספר – מטעמים שאפשר להגדירם פמיניסטיים או פרוגרסיביים – והתוצאה היא שינוי עמוק של המניעים שמקדמים את העלילה.

בעוד הספר המקורי הוא סיפור על שלושה דורות של גברים שבורים, הסדרה מתרכזת דווקא בדמות הנשית של קאת'י, בגילומה של פלורנס פיו. זו קריאה מודרנית ומעניינת על פניה בסיפור הקלאסי. קצת כמו לספר את סיפור קין והבל התנ"כי דרך נקודת המבט של חווה. אלא שאפשר לטעון שקאת'י קרובה פחות לחווה ויותר לנחש מגן עדן.

הגישה הפילוסופית של סטיינבק בודקת אם יש אנשים שנולדים עם נכות מוסרית בדיוק כמו שיש אנשים שנולדים עם נכות פיזית. אנחנו אמפתיים כלפי אדם שנולד ללא רגליים ובלי היכולת ללכת, אז למה אנחנו לא מתייחסים באותה דרך לאדם שנולד ללא מצפון ובלי היכולת לאהוב?

קאת'י של סטיינבק מוצגת בתחילה כמפלצת שטנית – פשוט כי ככה היא נולדה. רוצחת פסיכופתית. אישה שלא מבינה את הקונספט של אהבה, וגם חשק מיני אין לה, דבר שאצל סטיינבק רק מגביר את המפלצתיות שלה. אבל היא מודעת לכך שגברים חושקים בה, והיא הופכת את זה לעוד כלי נשק בארסנל שלה. בהמשך גם אצל סטיינבק מתנהל דיון פנימי בנושא: המספר חוזר אל הגדרתה כמפלצת, תוהה אם צדק ושואל אם אפשר בכלל להבין את הרוע שלה בלי להבין אם היא מנסה לברוח ממשהו.

אלא שמה שאצל סטיינבק נותר ספק מטריד, בסדרה הופך להאכלה בכפית. בגרסה של נטפליקס אין מפלצות. קאת'י אמנם עושה דברים מפלצתיים, אבל גם היא בעצמה קורבן. היא לא יודעת לאהוב, אבל זה בגלל שחוותה ילדות מעוותת. הפגיעות שספגה הופכות למפתח שדרכו אנחנו מתבקשים להבין את הפגיעות שהיא גורמת לאחרים. הסדרה מסירה את הספק ולוקחת מהצופה את הבחירה כיצד לקרוא אותה.

כך למשל, הבחירה של קאת'י לעבוד בבית בושת מקבלת משמעות אחרת בכל אחת מהגרסאות. אצל סטיינבק היא מבינה שגברים חושקים בה, ומשתמשת בתשוקה הזאת כדי להשיג כסף וכוח. זו אינה עדות לכך שאין לה מצפון – העדויות לכך נמצאות בשפע במעשיה האחרים – אלא ביטוי לאופן שבו היא מסתכלת על בני אדם: דרך החולשות שאפשר לנצל אצלם. כשהסדרה מעמידה במרכז את הפגיעות שספגה, גם הבחירה הזאת נצבעת אחרת. במקום אישה שמשתמשת בעולם לצרכיה, הדגש עובר לאישה שהעולם עיצב באכזריותו.

זה תואם לגישה הפרוגרסיבית של הוליווד 2026: אחרי שנים של התאהבות באנטי-גיבורים, נדמה שכבר קשה לה לקבל רוע שאין מאחוריו טראומה שמסבירה אותו. אלא שקאת'י אינה דון דרייפר, וולטר וויט, בוג'ק הורסמן או אפילו טוני סופרנו. בעיניי, הכוח שלה כדמות נובע דווקא מהאפשרות המבעיתה שאין מאחורי הרוע שלה הסבר שיניח את דעתנו. סיפור הרקע שנוסף לה אולי מרגיש "נכון" יותר דרך עיניים מודרניות, אבל במקרה הזה הוא מחליש את הסיפור כולו.

ואני יכול להבין גם את ההיגיון העכשווי מאחורי השינויים האלה. קאזאן עצמה אמרה שביקשה לשרת את ההומניזם של סטיינבק באמצעות ניקוי הטקסט מביטויים של מיזוגיניה וגזענות, שאותם קשרה למגבלות נקודת המבט שלו כגבר לבן באמצע המאה העשרים. ובכל זאת, התחושה שלי היא שהיא לא רק מעבדת כאן את סטיינבק, אלא גם כותבת אותו מחדש בשם אחיותיה הנשים לאורך העשורים. או במילים אחרות: פויה! גבר לבן כתב ספר על גברים רגישים ועמוקים ועל אישה חסרת רגשות? ובכן, מישהי צריכה לתקן את זה – והמישהי הזאת תהיה אני!

זו כמובן זכותה. קלאסיקות אינן חסינות מפני פרשנות מחודשת, פמיניסטית או אחרת. סטנלי קובריק לקח את "הניצוץ" של סטיבן קינג, שינה אותו כמעט מן היסוד, ויצר יצירת מופת קולנועית שעומדת לצד יצירת מופת ספרותית שונה לחלוטין. אלא שזו דוגמה נדירה למדי, וזואי קאזאן היא עדיין לא סטנלי קובריק. במקרה שלה, נדמה שהקריאה המחודשת מושפעת יותר מאג'נדה אידיאולוגית מאשר מחזון אמנותי שמצדיק את השינויים. יש סיבה ש"קדמת עדן" הוא קלאסיקה כבר יותר משבעים שנה, וששאלותיו ממשיכות להדהד גם במקומות הכי לא צפויים. אפילו בקומיקס "איש הכלב" עשו לו הומאז'. באמת, תקראו את הספר הרביעי בסדרה. הרבה השתנה בשבעים השנים האלה, אבל איכשהו דווקא בגרסה הישנה הדברים שלא מסבירים לנו משאירים את האימפקט הכי חזק.

כל הביקורת הזאת לא צריכה להפחית מההישג האדיר של פלורנס פיו, שמספקת בתפקיד קאת'י תצוגת משחק מושלמת וראויה לפרסים. פיו, ששימשה גם כמפיקה בפועל והייתה שותפה לתהליך היצירתי, סיפרה שביקשה למצוא את האנושיות בדמות המפלצתית של סטיינבק. במובן הזה, היא שותפה מלאה לחזון של קאזאן, גם אם לא היא שכתבה את התסריט. אפשר להתווכח עם הפרשנות שלהן, אבל קשה להתווכח עם התוצאה מבחינת המשחק: פיו פשוט אדירה.

גם שאר צוות השחקנים מספק כמה הופעות מרשימות. ג'וזף זאדה בולט לטובה בתפקיד קאל הצעיר – תחשבו איזה אומץ צריך כדי להיכנס לנעליים של ג'יימס דין, ועוד להצליח להשאיר בהן טביעת רגל משלך. אך מי שבולט במיוחד הוא הון לי בתפקיד לי, אחת הדמויות החשובות בספר שנעלמה לחלוטין מהסרט של קאזאן מ-1955. הפעם, לי מקבל את מקומו הראוי כמגדלור של מצפון וחוכמה. השינוי במראה שלו ובאופן דיבורו מלווה את התבססותו כסמכות ההורית האמיתית בחייהם של התאומים קאל ואהרון. בניגוד לטיפול בקאת'י, כאן הסדרה עושה חסד גדול עם הספר.

מחמאות מגיעות גם לקירן היינדס, המוכר לצופי "משחקי הכס" כמאנס ריידר, שמגלם את סמואל המילטון. הדמות אמנם איבדה הרבה ממשקלה ביחס לרומן, אבל היינדס מעניק לה נוכחות שחורגת מזמן המסך שהוקצה לה. הדיאלוגים בין לי להמילטון, כביכול הרחק מהדרמה המשפחתית, הם מהרגעים החכמים והחזקים בסדרה כולה.

ובסופו של דבר, זו סדרה טובה, מורכבת, עמוקה וכתובה היטב – ארבע מחמאות שלא יוצא לי לחלק הרבה לסדרות של נטפליקס. קל לי להמליץ עליה בעיניים עצומות לכל מי שלא קרא את הספר. מי שקרא אותו, לעומת זאת, עלול למצוא את עצמו קצת מתעצבן, כמוני. ואולי, במקום לצפות, אפשר להקדיש את שעות הצפייה לקריאה חוזרת. לפחות שם לא צריך לשחק עם הגדרות הבהירות כדי לראות את המורכבות.

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס