קוד פתוח
ספרו החדש של יאיר אגמון הוא הכל מלבד שגרתי. משולבים בו קודי QR שמובילים לסרטונים ולפסקול, הוא טובע בהערות שוליים ומציג סיפור אכזרי ואפל על אונס ורצח. ישבנו איתו לשיחה כדי להבין מה ההבדל בין שקר ואמת
"הסיפור של יהונתן נכתב כבר לפני שנתיים", מספר לי יאיר אגמון. "כתבתי אותו בחודש וחצי ושלחתי לעורכת שלי, והיא אמרה שצריך ללכת על זה. נבהלתי מאוד ואמרתי שאין מצב שאני מפרסם את זה ככה. מה שהיה שם הפחיד אותי נורא, לא הבנתי מאיפה זה הגיע. אני יוצא שם פסיכופת ברמה קולוסלית, ואני לא. כאילו, אני כן… אבל לא יותר מכולם". קצת משונה לסיים לקרוא ספר פרוורטי, אלים, אפל ומטריד ואז לשבת מול הסופר שנראה כמו אדם נורמטיבי לחלוטין. הכפילות הזאת היא בעצם המהות של יאיר אגמון כשם שהיא המהות של הספר שלו. זו לא כפילות של הסתרה וגילוי או של התחפשות למשהו אחר, אלא של בלבול שהוא אינהרנטי לסביבה שבה אנחנו חיים, זאת שניזונה ומתפתחת מהשילוב בין אלימות לבין רגשות אשם, בין כוחניות לבין תסביך רדיפה.
אגמון אמנם רק בן 26 אבל "יאיר ויהונתן" הוא כבר ספרו השלישי שיוצא לאור. כסטודנט לקולנוע בסם שפיגל הוא נותן למדיום הוויזואלי להשתלב עם המילה הכתובה. בספרו החדש מוטמעים קודי QR ששולחים את הקורא לסרטונים ולקטעי מוזיקה שמלווים את הקריאה, מה שיוצר חוויה קריאה דינמית ומיוחדת. אגמון מספר בספרו סיפור שערורייתי כבדרך אגב, ואז שולח את הקורא לצפות בסרטון שבו מי שעליו סופר הסיפור מסביר אם מדובר באמת או בשקר. בהתחשב בעובדה שהסרטונים מבוימים, כנראה אי אפשר להבין מה באמת קרה או לא קרה, אבל זה עוד כלום לעומת העלילה עצמה. הספר עוסק ביאיר ויהונתן. הראשון הוא הסופר והשני הוא הדמות הבדויה שמובילה את הסיפור. יהונתן בין דפי העלילה ויאיר מתוך הערות השוליים מנסים יחד להבין מה גרם ליהונתן לאנוס ולרצוח את ארוסתו ומה גרם ליאיר לספר את הסיפור. שתי השאלות הללו נשארות פתוחות ועושה רושם שהן מטרידות מספר לא מבוטל של אנשים, לפחות לפי התגובות שאגמון מקבל בפייסבוק.
"אני מקבל פידבקים מטורפים" מספר אגמון, "אנשים כותבים לי הודעות, גם זרים. זה מתחלק לכאלה שכותבים שהספר שלי ממש נתן להם אומץ ולכאלה שכותבים לי דברים כמו 'מה זה החרא הזה' ו'איך אתה לא מתבייש'. על הסרטונים שאני מפרסם על הוול שלי אנשים כותבים לי 'איך יכולת להשפיל אותו ככה?', 'יש לך אישור לפרסם את זה?', 'אתה פוגע בבני אדם'. איש אחד שאני לא מכיר כתב לי 'יא בן זונה'. המפגש הזה מפעיל אותי רגשית ואמנותית. החדות שבה אנשים מגיבים והכוח שיש לפוסט בפייסבוק – זה מפחיד בטירוף וזה מסוכן, אבל יש גם אנשים ששולחים לי הודעות שפותחות דיון: מהו תפקידו של אמן? מהו תפקידו של סופר? אפילו כאלה שכותבים לי שאין לספר זכות קיום. ואני מגיב להם. בסופו של דבר אני שמח שזה מפעיל אנשים, שהם לא אפתיים לזה. אני מבין שאנשים רבים לא נהנים מהקריאה כי עד שהם כבר פותחים ספר, הם מחפשים לשמוע סיפור. פה אין סיפור – זו יצירה שעוסקת ברוע, בכתיבה וביחס בין יוצר ליצירה".
מטריד אותך שאנשים מתייחסים כאמת לכל מה שאתה כותב בספר?
"עבדתי נורא קשה כדי שאנשים יחשבו שכל מה שכתוב בספר הוא אמת. כל המשחק בהגדרות של אמת ושקר נבע מהרצון שלי להציע לקורא חוויה שעוד לא הייתה לו ברמה האמנותית. אני קורא המון ועוד לא פגשתי ספר שנתן לי חוויה אינטנסיבית כזו של מציאות. תמיד קיים המרחק שהספר מציב בינו לבין הקורא מהמחשבה שזה רק ספר, זה לא אמיתי. אפילו כשספר מבוסס על סיפור אמיתי אנחנו מצליחים להתמודד איתו כי זה ספר וזה כתוב יפה. הספר שלי לא כתוב יפה. הוא כתוב בלי נקודה אחת, הכל בפסיקים, הכל בשפה שוצפת. האתגר הגדול שלי בספר הושקע בכתיבה ללא ברקסים. הספרות עושה סדר בעולם. יש בה נקודות, סימני קריאה וחלוקה לפסקאות. אבל העולם הוא לא כזה, בעולם אין נקודות".
מהי המטרה של הסרטונים שמלווים את הספר?
"הספר שובר גבולות בכל מיני היבטים, והסרטונים נמצאים שם כדי להכניס רובד נוסף לטשטוש שבין אמת ושקר. כשאתה קורא ספר הדמויות לא יֵצאו אליך, אתה לא תראה אותן ברחוב. אני חשבתי שזו חוויה מדהימה לקרוא סיפור ואז לראות את אחת הדמויות שמשתתפות בסיפור אומרת שמה שקראת כרגע זה בולשיט".
ציפיתי שתגיד שזה בא מלימודי הקולנוע.
"לימודי הקולנוע נכנסו דווקא בשלב עריכת הערות השוליים לספר. אני כן חושב שהלימודים שלי הם המהות של הספר. המבנה שלו מבוסס על סנכרון בין אלמנטים, הכנסת דברים בזמן הנכון ויצירת חוויית קריאה דינמית. זה בא לידי ביטוי גם במוזיקליות ובקצב של הספר. בספרים שאני קורא בעברית חסר לי הכבוד לשפה. אני מרגיש שהסופרים משקיעים בלספר את הסיפור בצורה יעילה או בלהעביר רגש בצורה יעילה ולא באמת מייחסים חשיבות לשפה. עברית היא שפה שיש לה מה להציע לעולם. יש לה אסוציאציות חזקות מאוד, מילים טעונות, סאונדים. בחצי מהספר שלי מופיעה המילה 'צלופחים'. איזו מילה מדהימה, כמה שפיצים. אני בהחלט חושב שלספר יש אמירה על ספרות עברית כי הוא נותן כבוד לסאונד וקצב ושפה".
זה מצחיק, כי מצד אחד הספר נותן כבוד לשפה ומצד אחר הוא מציג התלהמות ועילגות פייסבוקית שמעוררת בושה אצל הקורא.
"העניין עם הטוקבקים בפייסבוק זה מטורף. אני לא מצליח להבין איך בן אדם כותב בדף שנקרא 'גם אני בעד מוות למחבלים' כשכולם יכולים לראות מי הוא. זה לא כמו טוקבקים ב־ynet למשל שבהם אתה ג מרעננה. כולם רואה מי אתה ומאיפה אתה ואת התמונות של הילדים שלך. הייתי מצפה שבפייסבוק אנשים יהיו יותר עדינים. אבל זה יותר מלחשוף את העילגות של השפה, השיח האלים ברשת לגמרי מדביק אותי. בספר השיח הזה מציג תמונה ברורה של החברה שבה הסופר חי – חברה שיש לה אובססיה לשואה, אובססיה לכיבוש, אובססיה לשיח אלים ברשת, והאלימות הזאת שגרמה לו לכתוב את הסיפור על יהונתן נמצאת בכולם, תרצו או לא".
"יאיר ויהונתן" כתיבה ובימוי: יאיר אגמון, איורים ואנימציה: דניאלה שרר, מוזיקה מקורית: יאיר סרי, ייעוץ ופיתוח טכנולוגי: Really Good – רוני אורבך ושחר טל, זמורה־ביתן