קווין ספייסי יגיע "לחבק את הקהל הישראלי"? מזה בדיוק חששנו

"לצד סירוב של אמנים להגיע לכאן בתקופה זו, ספייסי נענה לפנייתנו בחיוב ויגיע לחבק את הקהל הישראלי", אמר מפיק האירוע של קווין ספייסי. ו… בדיוק מזה חששתי. תגידו, קווין ספייסי לא חיבק לכאורה מספיק? לואי סי. קיי לא פתח את הרוכסן לכאורה מול קולגות, לפני שפתח את הקופות בישראל? מה יש במדינה הציונית שמושך לכאן פרפורמרים דווקא בשיא הרגעים הגרועים שלהם – תחת ההנחה שפה, אצלנו, הכל מתקבל בברכה?

אני לא באמת יכולה להאשים אותם; כשאייל גולן עושה סולד-אאוטים (נכון, הוא לא הורשע בבית משפט, אבל קונספט "הפותמוביל" זה לא בדיוק משהו שיכנס לתכנית הלימודים), כשחנוך מילביצקי עדיין מכהן כחבר כנסת (ולא הושעה אפילו עד לסיום החקירה בחשד לאונס), כשאפילו מדליקי משואות "צדיקים" כמו יהודה משי זהב לכאורה, התגלו כאבות המייסדים של תרבות הטרף.

בקיצור, כשבכל תחום אפשרי גבר מצליח שנחשד או הואשם בהטרדות ועד אונס, ממשיך לשגשג – שמעו, זה מטמטם. משחקנים בתיאטרון ועד נשיא המדינה, נדמה שאנחנו מוקפות מכל עבר בגברים שחשבו שביחד עם הקריירה המשגשגת שהעמידו הם חייבים להעמיד גם דברים אחרים. לפעמים בכוח. נכון, רוע קיים בכל מקום, את זה עוד אפשר איכשהו להבין. אבל העובדה שהם ממשיכים אחר כך בחייהם כאילו כלום לא קרה, בזמן שהקורבנות אוכלות חרא ונשארות להתמודד עם ההשלכות לשארית חייהן – זה כבר בלתי נתפס.

ומה קורה לתוקפים? כלום. פשוט כלום

השנה היא 2010. אני בעבודתי הראשונה בעולם הפרסום, כשמנהלת הלקוחות מספרת לי על משרד ידוע שבו שני השותפים מטרידים, ועל תקציבאית שהבוס ביקש ממנה להגיע בשבת כדי "לעזור" לו במשהו – ואז שלף את בולבולו החוצה. התחרפנתי. לא הבנתי איך דבר כזה קורה ואף אחת (או אחד!) לא הופכת שולחן, אבל הייתי אז קופירייטרית מתחילה לבד במערכה – מה כבר יכולתי לעשות עם זה.

כעבור שלוש שנים: "תא העיתונאיות" – הדס שטייף, טל שניידר וענת סרגוסטי – חושפות שאיש התקשורת עמנואל רוזן הטריד לכאורה מעל 40 נשים. בהשראת החשיפה, פרסמתי טור באתר "המזבלה" שפנה לפרסומאיות ופרסומאים וביקשתי עדויות על הטרדות מיניות בעולם הפרסום. נחשו מה קרה, המייל שלי נשאר דומם לחלוטין.

קופצות ל־2021. אני וחברתי מרינה פאפ מנהלות את קבוצת הפייסבוק "צריכה את זה לאתמול" – מעל 10,000 נשים מעולם הפרסום – והנושא עדיין לא נותן לי מנוח. בשיתוף פעולה עם העיתונאית שרון שפורר יצאנו ב"קול קורא" לעדויות על הטרדות מיניות בענף. עלו הרבה שמות, ונעשו הצלבות, ולבסוף פורסם תחקיר על הבעלים של אחד מחמשת המשרדים הגדולים – רמי יהושע. התגובה שלו לעניין: "אנחנו משרד מחבק". ומה קרה אחר כך? כלום. להפך. המשרד גדל, רכש אפילו משרד סושיאל מצליח. וכלום. נאדה. אני אדגיש שוב למקרה שזה לא ברור: כלום.

איך אפשר לשמור על מצפון ערכי?

אבל באמת, לאיזה מוסר אפשר כבר לצפות מאנשים כאן, כשנשיא העולם החופשי אמר "Grab them by the pussy" ובכל זאת נבחר שוב? איך אפשר לצפות מאיתנו לשמור על אנושיות ומצפן ערכי, כשאנחנו רואות שלהיות חרא זו לא בעיה – להפך, זו נוסחה בטוחה להצלחה?

אני לא יודעת אם אני מתלוננת על המדינה, על העולם, על הממשלה או פשוט על חארות בכללי. מה שכן, אני מקווה שבעתיד יהיו כאן יותר נשים בעמדות השפעה בממשלה (לא מהסוג שיש בקואליציה הנוכחית, תודה רבה), בראשי חברות מסחריות, ובעיקר כאלה שלא מתביישות לומר את המילה המאיימת ההיא – "פמיניזם". רק אם נביט למציאות בעיניים, נוכל באמת להשפיע. אז אם את עונה להגדרה הזו, בפעם הבאה שאת רואה מכרז או משרה שאת אולי חושבת שלא תתקבלי, פשוט תגישי. למען כולנו.