הם לא אנטישמים, אלא קונספירטורים. וזה לא פחות גרוע

בשבועות האחרונים שני גברים עלו לכותרות מסיבות לא משמחות, האחד מוזיקאי מוערך שנולד בשיקגו, השני כדורסלן מדופלם שנולד באוסטרליה. ולמרות התארים והיכולות של שניהם, הפרסום לא נגע כלל וכלל ליצירה ספורט – אלא לקשקושים חסרי ביסוס שפרסמו ברשתות החברתיות.

אני? אנטישמי?. קניה ווסט. צילום: גטי אימג'ס

ב-7 באוקטובר, הראפר והמוזיקאי קנייה ווסט כתב בחשבון האינסטגרם שלו שפאף דאדי "נשלט על ידי היהודים", ויום למחרת הודיע שהוא הולך לעשות "דף קון 3" ליהודים. ב-27 באוקטובר, כדורסלן ה-NBA קיירי אירווינג פרסם בחשבון הטוויטר שלו לינק לסרט שגורס שהעבריים השחורים הם היהודים האמיתיים, כלל ציטוטים מאנשים חביבים כמו אדולף היטלר והנרי פורד, וטוען בין היתר שיהודים בכירים בעולם סוגדים לשטן. שניהם, כמו לא מעט אנשים שהסתבכו בהתבטאויות גזעניות, חטפו כאפה לפרצוף. החוזים של ווסט עם חברות כמו "גאפ", "אדידס" ו"בלנסיאגה" בוטלו, שיתוף הפעולה של "נייקי" עם קיירי אירווינג הופסק, והשחקן אפילו הושעה מהשתתפות במשחקי קבוצתו, הברוקלין נטס.

אבל האם באמת ווסט ואירווינג אנטישמיים? הנה דעה לא פופולרית: אנטישמיות דורשת יותר מאשר החזקה בעמדה שמעוררת זעזוע. בעולם שלי, אנטישמים הם אנשים מסוגו של יורג היידר – אנשים בעלי אידיאולוגיה סדורה של שנאת יהודים באופן מגובש. ווסט ואירווינג, כנראה, אינם כאלה באמת. ספק אם הם באמת מאמינים שיהודים הם גזע נחות וספק שהם חושבים שיש מועצת זקני ציון. אבל הם כן מאמינים במשהו לא פחות חמור: תיאוריות הקונספירציה.

כמה מכם מאמינים בזה. מפגין מפיץ קונספירציה (צילום: שאטרסטוק)

כהיום זה הלהיט החם ביותר ברשתות (וגם בחלקים מהתקשורת והפוליטיקה העולמית) – האמונה שמעל כל מה שקורה בעולם, מרחפת מזימת על. שאיפשהו, בחדרים שאנחנו לא רואים, נפגשים כולם כולם וזוממים כיצד לדפוק אותנו, כיצד לפגוע בנו, כיצד להשמיד את העולם. זה הקו שמחבר בין ווסט ואירווינג, למתנגדי החיסונים ומכחישי הקורונה, ולאנשים שהבעירו את גבעת הקפיטול בארצות הברית ב-6 לינואר, יום השבעתו של הנשיא הנוכחי ג'ו ביידן. לא פעם, אמונה בתיאוריית קונספירציה אחת מובילה את הדרך לאמונה אחרת. קצת כמו סם מעבר.

כולנו פעם היינו בשלב הזה – היינו צעירים, האינטרנט היה פתוח, והוא אפשר לנו לגשת לתיאוריות מדהימות על איך העולם "מתנהל באמת". המציאות היא תמיד אפורה, ובדרך כלל גם די מדכאת, ולכן יש לנו פיתוי גדול להאמין בסיפור גדול מהחיים – שהעולם לא מנוהל ע"י פוליטיקאים יבשים בחליפות, אלא ע"י קבוצות רבות עוצמה שמתנהלות בחדרים סגורים (והן גם תמיד שורפות מישהו בדרך). רק שמה שנהג להתחבא בתחתית הביוב של האינטרנט היום הפך למיינסטרים.

הקונספירטורים המקוריים. צילום מתוך "תיקים באפלה"

הרשתות החברתיות החליפו את התפקיד הישן של התקשורת הממוסדת – לספר לנו מה קורה. וכשזה המצב, וכבר אין ערך לכלי תקשורת גדולים המבוססים על עיתונאים, תחקירנים ועורכים שתפקידם להגיד את האמת – ומקומו של עיתונאי בפיד שווה ערך לזה של כל אדם מן היישוב – הקונספירציות החלו לתפוס תאוצה. גם זה לא בא בחלל ריק, שכן המסר לא רק במדיום, אלא גם בחוסר האמון. וחלקו, כמובן, מוצדק – השלטון והתקשורת נתנו לנו האזרחים סיבה טובה לחשוד בהם (ולא משנה מאיזו תפיסת עולם אתם באים). אלא שלצד חוסר האמון המוצדק, ישנם גם מי שמנסים לנצל את חוסר הביטחון הזה לרעה. למשהו שיוכל לשרת אותם, פוליטית או כלכלית.

והאמת היא שגם לנו, בישראל הקטנה, היו לא מעט תיאוריות כאלה; יש ישראלים רבים שחושבים שההחלטה של מנחם בגין ז"ל לחסל את הכור בעיראק ב-1981 הגיעה משיקולים פוליטיים. יש ישראלים אחרים שבטוחים שאריאל שרון פינה את גוש קטיף וצפון השומרון ב-2005 בגלל החקירות נגדו ונגד בניו. ובכל פעם שישראל יוצאת למלחמה או למבצע צבאי, תמיד תראו בפיד איזה חבר שאומר ש"נתניהו/לפיד עושה את זה כדי להסיט את האש מענייניו האישיים". וכל זה בלי שדיברנו על הקונספירציה ההיא, סביב רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ב-4 בנובמבר, 1995. אלה שטוענים שיגאל עמיר לא רצח, או ירה ולא התכוון, או ירה ולא פגע – אתם בטוח כבר ראיתם אותם איפשהו.

גם אתם שמעתם את הדיבור. יגאל עמיר (צילום: Getty Images)

כנראה על כל גרסה רשמית שיספק הממסד (בין אם הוא פוליטי או תקשורתי) יהיה מי שיבקש לסתור. זה כמובן לגיטימי, אבל הבעיה עם תיאוריות קונספירציה היא שהן לא תמיד צומחות בכיוון צפוי – בטח לא בעידן שבו המידע עובר בצורה חופשית, לפעמים אפילו מופקרת. כך גם דברים שנראו לנו מובנים מאליהם – כמו תוצאות של מערכת בחירות או היערכות מפני מגפה מסוכנת שהורגת בני אדם – הופכים לנושא שראוי להתווכח עליו, מי בעד ומי נגד. תרבות הויכוח הגיע גם אל המקומות שהיו אמורים להיות נקיים ממחלוקות או מתפיסות עולם: למשל, חיי אדם. למשל, מי הם האנשים שאותם בחרנו לייצג אותנו.

וזה הגיע גם לבחירות בישראל – בליל הבחירות בערוץ 14, ואפילו ברשתות יותר רציניות, כבר הועלו מבעוד מועד טענות על "זיופים המוניים במגזר הערבי". הכל, מתוך חשש (שהתבדה בינתיים) שתוצאות הבחירות יספקו עוד מנדט לבל"ד, אירוע שהיה מטה את הכף נגד בנימין נתניהו והקואליציה שלו. בסופו של דבר נתניהו ניצח, אז הקונספירציה ננטשה – אבל מה שעבד פעם אחת לאמריקאים, בוודאי יאומץ יום אחד גם על ידי הישראלים.

מה שקונספירציה טובה יכולה לעשות. תומכי טראמפ מסתערים על גבעת הקפיטול, נובמבר 2020 (צילום: שאטרסטוק)

וזה המקום שלנו להיזהר. תיאוריות הקונספירציה, לא משנה מאיפה הן באות ומה הן מנסות להגיד, הן דבר מסוכן. הן מסוכנות כי כאשר הן הופכות למיינסטרים, אנחנו מאבדים את הבסיס החשוב ביותר שיש לחברה אנושית: היכולת להסכים על עובדות. אי אפשר לנצח קונספירטורים בוויכוח (ותאמינו לי שניסיתי) או להוכיח שהם טועים. הרי כל עובדה שתשלוף, כל נתון, מגיע מהממסד (הפוליטי/התקשורתי/האקדמי/היהודי/מחק את המיותר). והממסד הרי רשע, ולכן אי אפשר להאמין לאף מילה שלו. אין מסמך שאי אפשר לזייף, אין צילום שאי אפשר לפברק ב"פוטושופ", אין סאונד שאי אפשר לעוות או להקליט באופן זדוני. והיום עוד יש גם סרטוני דיפ פייק. כשהכל בסימן שאלה, אין אמת. נשארנו רק עם דעות.

האמת הבסיסית היא שקונספירציות הן פשוט ילדותיות מדי. משהו שהיינו אמורים להתבגר ממנו בגיל 17, כשהחצ'קונים ירדו מהאף וג'ל החוחובה נזרק לפח. העולם, בסופו של דבר, לא מספיק מתוחכם כדי להתנהל על ידי "מועצה גדולה" שיושבת בחדר אפל ומתכננת הכל. השלטון, וזה נכון לכל מדינה, מורכב בסופו של דבר מפוליטיקאים אנוכיים, טיפשיים, אנשים שחושבים על הטווח הקצר ולא רואים מטר קדימה. איך אלה ינהלו משהו מסודר כמו קונספירציה?

אם באמת היתה כאן מזימת על גדולה מהחיים, ע"י גורמים זדוניים ורבי עוצמה, כנראה שכבר היינו מגלים אותה בעידן שבו לכל אחד יש סמארטפון. אבל אין תיאוריות קונספירציה. גם אם הרשתות מסתירות ומשבשות אותה, גם אם בדרך עומדים אינטרסים כאלה ואחרים, יש אמת. סליחה על הניסוח היבש, אבל בסופו של דבר – קיים דבר שנקרא עובדות. הן בדרך כלל פחות מרתקות, לא ססגוניות, אפורות, משעממות, מדכאות. אבל הן המציאות. וכשנוכל להיסגר עליהן, כולנו ביחד תחת אמת אחת, אולי יום אחד באמת יהיה כאן טוב יותר.