שווה להמתין בשבילה: התערוכה הזו היא חלום שמתגשם. רוצו אליה
מדובר בקרקס מרהיב ביופיו של צבעים, צורות, קומפוזיציות וזוויות שממש לא נועד רק לאוהבי אמנות - ואנחנו ממליצים לכם להשיג כרטיס לחגיגה הזו כמה שיותר מהר. אפשר לומר שהתרשמנו מהתערוכה המדוברת במוזיאון ת"א לאמנות. לכל הפרטים
נכון. אין כרטיסים, כרגע עד ינואר. אבל הולד איט – התערוכה תרוץ עד אמצע אפריל. וסביר להניח שאם הביקוש המטורף יימשך, המוזיאון יוסיף עוד ימים ועוד שעות בכל יום. הם לא יכולים להרשות לעצמם שהמון אנשים שירצו לראות לא יצליחו בגלל מחסור בכרטיסים. הבינג סד דאת' – ברגע שאתם יכולים – רכשו לכם אחד. זה בכלל לא קשור לשאלה אם אתם אוהבים אמנות או לא. מדובר בקרקס. של צבעים, של צורות, של קומפוזיציות, של זוויות. קרקס של גירויים ויזואליים שעם כל הכבוד לאינסטגרם, זה אחרת לגמרי לחוות אותו במציאות. ואגב, זה לא רק קרקס. למה? ובכן:
אם יש מישהו שעוד לא איתנו, אני מדברת כמובן על התערוכה של יאיוי קוסאמה במוזיאון ת"א לאמנות. היא תפתח רשמית לקהל הרחב ב-15 בנובמבר, אבל נכון לעכשיו עד ינואר הכל סולד אאוט. מפתיע, אבל גם לא מאוד: גם כשקוסאמה מציגה בלונדון הכרטיסים סולד אאוט לתערוכות חודשיים-שלושה מראש. מבית החולים הפסיכיאטרי בטוקיו, בו היא חיה ועובדת מאז שנת 1977(!) היא מצליחה לסובב את כל עולם האמנות הבינלאומי על האצבע הקטנה שלה.
גם היום, כשהיא בת 92. אבל לאמנית היפנית הכי חשובה בעולם היום, לא היה כל כך קל מהרגע הראשון. הפוך. היא נאבקה, ממש ברמה הפיזית, כדי לזכות בהכרה. כשהגיעה לניו יורק לראשונה בשנות ה-50, לסצנה אמנותית שנשלטה בידי גברים ובעלי ממון, אף אחד לא הסתכל לכיוון שלה או של העבודות המשונות שיצרה. אבל היא לא ויתרה. וכן, אמנם עברו מאז 70 שנה בערך, אבל וואלה, היא כנראה ידעה למה היא לא מוותרת.
קוסאמה ידועה בשנים האחרונות ברחבי העולם בעיקר הודות למיצבי הענק הצבעוניים והכה-אטרקטיביים שלה. הדלעות, הנקודות, המראות, חדרי האינסוף. אבל כמו שהתערוכה במוזיאון מלמדת אותנו בצורה מצוינת –יש שם הרבה מעבר לספקטקל. התערוכה, הכי גדולה שהוצגה במוזיאון מאז ומעולם, וסביר להניח שגם בארץ בכלל, מתפרשת על פני 4 חללים שונים במוזיאון, חוץ מעבודות נוספות שפזורות במעברים שביניהם.
החלל הראשון, בבניין הראשי של המוזיאון, מוקדש לשנים הראשונות בעבודתה של קוסאמה, ומדובר בעבודות שאפילו אני, שמחשיבה את עצמי גדולת המעריצות (כבר סיפרתי לכם שהתחפשתי אליה בפורים לפני שנתיים) – לא הכרתי. פורים, למי שלרגע שכח, זה החג הזה שהוא כמו האלווין, רק של יהודים.
יש שם ציורים שלה משנות הארבעים והחמישים, כשעוד חיה ועבדה ביפן, ואפילו שניים כאלה מילדותה – אחד מגיל 5 ואחד מגיל 9. ומה אני אגיד לכם, הלוואי עליי לצייר ככה בגיל 41. יש בחלל גם את הפסלים הרכים הראשונים שיצרה, דמויי הפאלוסים שכל כך מזוהים איתה, והחדר הראשון שעבורו צריך לעמוד בתור כדי להצטלם בתוך שדה ענק של פאלוסים לבנים עם נקודות אדומות. חלק מחדרי האינסוף הם כאלה שאפשר רק להציץ לתוכם עם הראש. ושימו לב על הטלפונים שלכם – כי מתברר שברחבי העולם הרבה כאלה נפלו לתוכם ועד היום לא נראו עקבותיהם.
אפרופו תור – זה כנראה יהיה אחד המוטיבים המרכזיים של התערוכה. כל אחד מחדרי האינסוף, ויש 4 כאלה בתערוכה, מחייב עמידה בתור, כבר אחרי שהצלחת לרכוש כרטיס, לעבור את התור בכניסה למוזיאון ולהיכנס. אין אדם ששונא תורים ממני, אבל בעוד שלעולם לא אעמוד בתור למאפייה הלוהטת החדשה או לבר ההיפסטרי הנכון – זה תור שהיה שווה לעמוד בו. וגם לכם יהיה.
המשך התערוכה, שממשיכה בחללים נוספים – אחד נוסף בבניין הראשי ועוד שניים באגף החדש של המוזיאון – עוסק בחזרה שלה לציור בשנות ה-70, בציורים יפהפים חדשים שהיא יוצרת בשנתיים-שלוש האחרונות, ועוד ועוד ועוד. ועוד ועוד ועוד. בתכלס, אפשר לבלות שם גם שבוע, כי הכל כל כך צבעוני, וגדול, ומהפנט, ומספק טריליון אפשרויות לסלפי. או אולי טריאלזיארד. אם יש כזה מספר. מה זה משנה.
אז לפני שאתם באים פנו מקום בגלריה של הטלפון ותוודאו שיש לכם מספיק בטרייה, שלא תגיעו כמוני עם אחוז אחד הביתה (טוב, אף אחד לא אמר לי ללכת בחזרה ברגל לפלורנטין. זה כבר עניין שלי. אבל אני ממליצה בלי קשר). פנו לכם גם מספיק זמן, כי אלה עבודות שנורא כיף לשהות לצידן (לפחות אלה שאפשר לשהות בהן והכניסה אליהן לא מוגבלת בזמן). הן מעוררות השתאות אבל הן גם, ובעיקר, עושות אותך שמח. ומגיע לנו, לא?
יאיוי קוסאמה, רטרוספקטיבה. לפרטים נוספים