במיץ של הזבל: אנחנו לא נמצאים בתוך זה ביחד

"אנחנו כולנו בתוך זה, ביחד", מנסים לפמפם לנו בכל אמצעי מדיה אפשרי. סלבים של רבע שעה מדברים על שגרת יומם בתוכנית בוקר בקשת או ברשת. שיר שנכתב במיוחד לאור "המצב" על ידי צבר מוזיקאים מקומיים מושמע במהדורה ואז בפרסומת ואז במהדורת הבוקר. לאחריו שיר נוסף נכתב ומופץ, והלב אמור להתפוצץ, קל לפרוט על מיתרי לבם של אלה שממילא ניצבים על הקצה. מעט מסרים מאחדים. שותפות גורל. תחושה מחממת שכזו שכולנו שותפים, שזה נוגע בכולנו, שמתישהו יהיה טוב, שכוחנו באחדותנו.

לפני שבועות ספורים – איך זה זה הפך לעניין שמכומת בשבועות, בחודשים – צורפתי לקבוצת פייסבוק בינלאומית שבה תושבי הכדור מעלים תמונות מחלונותיהם. המטרה ברורה: סולידריות, כולנו בתוך זה, הנה אני נמצא בבידוד, בהסגר, בניוון בבית, והנה לכם תמונה של מה שאני רואה מהחלון. אלה החיים שלי בנקודת הזמן הזו. כפיים בבקשה. גם לייקים זה בסדר. אבל מלא לייקים. סולידריות. כל העולם אחות. שבת אחים בסגר. מודה: בתחילת הדרך חיבבתי מאוד את היוזמה. לקח לי זמן לעכל אותה.

אנא, בבקשה, במחילה, אל תאכילו אותנו בלוקש רקוב של שותפות גורל. היא לא קיימת. תשמרו את התמונות ואת השירים ואת ההצהרות החמימות שלכם לעצמכם

נקודת השבר הגיעה, ככל הנראה, ולחלוטין מדובר במניעים אינטרסנטים-סובייקטיביים שלי, כשביקשתי להעלות תמונה משלי, כזו שמשקפת באופן טבעי את מה שנראה מחלון ביתי. ומה שנראה מחלון ביתי, מחדר השינה, ובכן, היא גומחה של פחי אשפה. אני לא מתלונן וגם לא מסכן. מדובר בדירת קרקע במרכז העיר ואני וזוגתי אוהבים אותה מאוד. אבל זה מה שרואים מבעד לחלון. פח. שניים, למעשה.

באופן לא מפתיע התמונה לא פורסמה. יש מנגנון סינון ולמרות ששמרתי על יציבות, שהקפדתי על קומפוזיציה, שהשתדלתי ממש לנפק תמונה ראויה שאמנם לא תזכה אותי בפוליצר אבל אולי תתפרסם בפייסבוק, היא נדחתה. כפרות. תחושת התבוסה היתה מינורית. עברתי משברים גדולים יותר בחיי. אפילו בתקופה האחרונה.

במקומה פורסמו תמונות של אנשים שמתגוררים בבורה בורה, עם חלון שמשקיף על מי טורקיז תכולים שהלכה למעשה ניתן לקפוץ מהם אל הים; של דירות בפריז או בלונדון שניתן לראות מחלונותיהן יופי אורבני וקלאסי שגורם לגעגוע עז לטיול האחרון שלך שם, ושל כפרים ציוריים וירוקים בשוויץ. אבל פח אשפה בנחמני פינת יבנה זה יותר מדי בשבילם. כדי לעקור טענות לחרמות לוקאליות, אציין שעלו כמה תמונות מישראל. מתל אביב. כל אימת שקו הרקיע נמצא שם והים והחוף. בקיצור, הנוף מחלוני פשוט לא אטרקטיבי.

העניין הוא שאני מבין את זה לחלוטין. ברור לי שהנוף הזה פחות צורני. לא עולה בקנה אחד עם התמונות האוטופיות שברי המזל האלה מצלמים מחוץ לחלונם. פח אשפה, זה מה שיש לי. מכיוון שכך החלטתי לסור למקום אחר, כזה שיכבד ויעריך את פחי האשפה שלי. מצאתי אותו דרך זוגתי בקבוצת פייסבוק אחרת, קונטרה ביקורתית, עלק, לזו עם התמונות היפות מבורה בורה.

מדובר בקבוצה שבה אנשים מצלמים את עצמם מוציאים את הזבל ברחבי העולם. מה יותר מקרב ומחמם מזריקת שקיות זבל. "הו", אמרתי לעצמי, "כאן יעריכו את גומחת פחי האשפה שמחוץ לחלוני, כאן אמצא את מקומי". אבל גם בתמונות האלו נשקפה מציאות זוהרת, על אף הנטיות החתרניות. נראים שם אנשים שמחופשים לכלות או לחתנים או לדמויות ממופע האימים של רוקי מפנים את ענייניהם בחצרות ירוקות, לצד בתים פרבריים או עירוניים יפים ומרווחים. בצר לי, גם בעמוד הזה התמונה שלי לא התקבלה, אבל לא מן הנמנע שהיא פשוט לא היתה מספיק טובה.

כך או אחרת הגיוני שגם בקבוצה הזו התמונה שלי לא עמדה בקריטריונים, צולמה בצורה עקומה או פשוט לא התאימה. מה בכל זאת מעט מעיק? ובכן, הפער העצום הזה בין תחושת הסולידריות הדמיונית לבין המציאות. זו שרבים מאתנו מתמודדים עמה בתקופה האחרונה. לשם הצדק והרציונל ניתן וראוי וצריך לזעוק: אנחנו ממש לא נמצאים בתוך כל זה ביחד.

אם אנשים יכולים להרשות לעצמם וזה נעשה בהתאם לחוק (שלא נאמר, כמו כמה מנהיגים דגולים בציון), אז וואלק, נותר לי רק לקנא. זכותם, מה לעשות. אבל אנא, בבקשה, במחילה, אל תאכילו אותנו בלוקש רקוב של שותפות גורל. היא לא קיימת. תשמרו את התמונות ואת השירים ואת ההצהרות החמימות שלכם לעצמכם. לי יש נוף של פח זבל ואני גאה בו.