מי צריך את MTV? אלו 21 קליפים ישראלים שהעיפו לנו את השכל

לווידאו קליפ הישראלי אין היסטוריה ארוכה מדי. הישראלים, גם היום, נוהגים לצרוך את המוזיקה שלהם בעיקר ברדיו או בסטרימינג, כך שהפוקוס על קליפים היה רופף במקרה הטוב. מתכניות כמו "עוד להיט" בערוץ הראשון (שניסו לייצר קליפים סטייל "טופ אוף דה פופס" הבריטית), דרך התקופה שבה הם שודרו כשומרי מסך בערוץ 2, והקמת "מוזיקה 24" שבמשך זמן קצר העירה את התעשייה (כולל רגעי קרינג' מובהקים), ועד ליוטיוב – המקום אליו נשפכים הקליפים של היום, ברמות כאלה ואחרות של הצלחה. ובכל זאת, לאורך השנים היו לא מעט קליפים משמעותיים, שבין אם נחקקו בזיכרון הקולקטיבי ובין אם עברו מתחת לרדראר, השאירו חותם.

דני סנדרסון – אצל הדודה והדוד (1987)

הקליפ הכי עתיק ברשימה, ובמידה רבה כזה שפרץ דרך בתחום הזה: סנדרסון תמיד ידע להיות עדכני ביחס שלו למוזיקה, וכבר בשנות השמונים הוא צירף לאחד הלהיטים הכי גדולים שלו קליפ שכיכב מדי פעם בערוץ הראשון. מוטי קירשנבאום ז"ל ביים, והגדיל את הפוטנציאל הקומי של השיר – כולל הופעות אורח מצד צחי בוקששתר (לימים השף), ואפילו ירון לונדון שמפציע בסצנה משעשעת במיוחד. קליפ שתמיד כיף לחזור אליו, כמו ליצירה של סנדרסון.

פורטיסחרוף – חדשות מהירח (2006)

שתי אגדות הרוק הישראלי התאחדו לאלבום באותו השם לפני 19 שנה, שלווה בסינגל הזה, שגם כיכב בפרסומות באותו זמן. הקליפ עצמו הוא קצת מחווה לקולנוע של פעם – שחור לבן, תסריט אימה על גיטרות חשמליות שצומחות בשדה פתוח, אדם סנדרסון מאחורי שהראה את כשרונו כבר אז מאחורי המצלמה ולמרות שהוא לא הכי זכיר, הוא בהחלט אחד מהמדויקים שראינו.

רביד פלוטניק – סמוראי (2019)

בעשור וקצת האחרונים קליפים מושקעים נשארו נחלתם של כוכבי פופ מלוקקים, אבל ישנו גם איזה אתוס היפ הופ מקומי שגורם לחלק מהאמנים להשקיע בקליפים יוצאי דופן. רביד פלוניק הוא אחד מאלו, כשמדי פעם משחרר קליפ שאפתני, ו"סמוראי" הוא כנראה השאפתני מכולם. בעזרת אנימציית תלת מימד מורכבת וצילום מושקע פלוטניק משרטט סרט קונג פו עוצר נשימה שממסגר את נושא השיר ומספק לו ויזואליזציה מדויקת מאין כמותה.

ליאור נרקיס – מתוקה (2009)

לא מדובר באחד הלהיטיים הגדולים של נרקיס, אבל בהחלט מדובר בקליפ הכי מגניב שהוא הוציא. מה שנראה בהתחלה כמו קלישאה של קליפ מזרחית מהתקופה – מסיבת בריכה, בחורות בלבוש מינימלי, זמר בלבוש לבן – מקבל טוויסט קומי מבריק באחת מההפתעות הכי גדולות של ערוץ 24. בלי ספוילרים, אבל אופיר לובל שביים עושה כבוד לטרנטינו ולקומדיה, ועשה מהשיר החמוד הזה משהו ששווה לזכור.

טונה – גם זה יעבור (2015)

סינגל הפריצה של טונה לווה גם בקליפ אייקוני. אין פה יותר מדי פירוטכניקה או בימוי יוצא דופן (למרות שכן מדובר בהישג טכני), אבל עבורנו – זו בסך הכל מצלמה אחת רצה. אבל כמויות החפצים והרגשות שעוברים על מילניאלים מדורו של טונה ומטה הגדיר באופן מושלם את התקופה. זהו זה ופיצה האט, משמר המפרץ ועופר לוי – והשניות שהלב עוצר עם המודעה על העצרת בכיכר או הפיגוע בתאומים. קליפ שהצליח מאוד, אבל גם קצת רדף את טונה אחר כך, אחרי שהפכו אותו (לא בצדק) ל"ראפר ההוא ששר על הניינטיז".

נגה ארז – Cipiי(2021)

הויזואליה של נגה ארז של תקופת Kids היא מהלך אמנותי שאין דומה לו בישראל. אסתטיקת החליפות הגדולות שצמחה מעל ומעבר, הרקדנים הנלווים שמהווים רק השלכה של נגה, המבט הריק-אך-מלא הבעה. ציפי מנצל מושלם את כל המהלכים האלו כדי לנפח את העולם של "ציפי", המנון המלחמה בציפרלקס של ארז, ומצליח לעשות מה שקליפ טוב עושה – להרחיב ולהדגיש את השיר. תענוג.

מתי כספי – לא טוב היות האדם לבדו (1992)

מתי כספי הוא אגדה (שיהיה בריא) לא רק בזכות היצירות העל זמניות שלו, אלא גם בזכות ההומור העצמי. והקליפ הזה, הוא בכלל תוצר מספיישל שנעשה לערוץ הראשון שנקרא "קיבוץ בלב", הוליד קלאסיקה בלתי נשכחת. כספי שר את "לא טוב היות האדם לבדו" שכתב נתן זך, וכספי בכלל ייצר עבור יהודית רביץ; אבל מהר מאוד השיר נדבק אליו כמו הפרה העיקשת, שרצתה להיכנס לפריים וזכתה לכמה דקות של תהילה. מצחיק כל פעם מחדש, תני לו לק.

כהן@מושון – חלומות רעים (2011)

אף אחד לא הופתע שהרכב הראפ התל אביבי כל כך השקיע בקליפים כבר מראשית דרכו. ככה זה ילדי קולנוע. אבל "חלומות רעים" היה המגנום אופוס שלהם – סדרת פעלולים ויזואלים, תרגילי מצלמה, שיבושי מראות והזיות לעין שהעבירה באופן המוחשי ביותר את תחושת הזרות האנושית כל כך של השיר. זה היה אחד הקליפים הראשונים, אם לא הראשון, של גל מוג'ה – שאחר כך המשיך לעשות קליפים לאמנים קטנים כמו דואה ליפה, קולדפליי ואייסאפ רוקי. סתם ככה, בקטנה.

אנה זק – מי זאת? (2022)

דוגמא נהדרת לקליפים שנוצרו ישירות לעידן היוטיוב. רפרנס ברור לבריטני ספירס ו"Baby One More Time" שלה – בגרסה קצת יותר מעודכנת. רמה אחרת של ויזואליות לעידן ה-HD, ובימוי מעניין של איתמר לידר-שירי. מעל הכל, קליפ כיפי כמו להיט הפופ הזה.

Umlala – My Pdf Filesי(2011)

ויזואליה שנעה בין סטים-פאנק לטרון, קריצה מובהקת לדייר סטרייטס והמון יצירתיות הפכו את הקליפ הזה של להיט האנדי התל אביבי של אומללה, לחגיגה לעיניים. חוץ מזה, יש בו חתול עם גוף מעץ שמנגן סולו בארוק. מבחינתנו זה מספיק.

ערוץ הכיבוד – עור ברווז (2016)

יש ברשימה הזאת לא מעט קליפים שנוצרו לטלוויזיה, אבל עידן היוטיוב הוא כבר סיפור שונה. "ערוץ הכיבוד" היתה חבורת קומיקאים שהגיעה בכלל לארץ נהדרת, אבל הפארודיה המדויקת שלהם על פופ של אמצע ה-2010 ("אוהבת את השמש" של סטטיק וגל מלכה כדוגמה) הולידה קריירה רוויית שירים, שיתופי פעולה סופר מגניבים ואפילו סרט קומי מעולה. רמת הדיוק הפארודית של שקד פררה, אסטמה ולידוי, ושל ויזואליית האיב אנד ליר, הופכת אותו לחתיכת תיעוד היסטורי חשוב.

הדג נחש – לא פראיירים (2003)

אין להקה ישראלית כמו הדג נחש, ואין שיר ישראלי כמו "לא פראיירים" – שיר שמערבב את ההווייה הישראלית של תחילת המילניום, והתחושה העמוקה שאותנו דווקא כן דופקים. קליפ שמתאים לימי התקופה, פרוץ "מוזיקה 24", עם אנימציה בבימויו של גבי נתן. הרצל דופק סקראצ'ים, הקצב גבוה, ומילים מבאסות.

טיפקס – כמו לפני 20 שנה (2001)

לטיפקס תמיד היו קליפים פשוטים יותר מהשירים שלהם – הם לרוב ברחוב, אולי באולפן של צלם חתונות, משובצים בתוך ההווייה הישראלית. אך הקליפ הזה, מימי 24 המוקדמים, עושה דבר חכם ופשוט – הוא מוציא אותם מתוך ההוויה המקומית, ומוליך אותם כחייזרים ברחבי התחנה המרכזית הישנה. בקליפ משולבים קטעים שגם צולמו עבור השיר "התחנה המרכזית", שמהווה רפרנס מובהק בשחור ולבן. פעולה קטנה וחסרת מילים שטוענת את השיר במשמעות מחודשת.

הבליינים – שוביניסט (2003)

עוד שיר שלא ממש ייזכר כלהיט ענק, והלהקה קצרת הימים של מאור כהן ואורן לוטנברג לא השאירה חותם, ובכל זאת מדובר בקליפ ברמה מאוד גבוהה – בהתאם לתקופה שבה חברות תקליטים רצו להשקיע בקליפים. אווירת אקשן, מתח באוויר וחן יאני בהופעה נהדרת עושים את הקליפ הזה לזכור יותר מהשיר, ובעיקר למזכרת מאותו ערוץ שלא באמת חזר לעצמו בשום שלב.

סטטיק ובן אל – טודו בום (2017)

סטטיק ובן אל היו אפיזודה זמנית במוזיקה הישראלית, אבל את בשורת הפופ שהם הביאו מרגישים עד היום. הקליפ הזה, שכולו חוגג את תל אביב באווירת דרום אמריקה, ביטא את שיא ההצלחה שלהם, ואחראי על יותר מ-80 מיליון צפיות ביוטיוב. אפילו חולדאי התרגש.

נונו – ליבינג דה דרים (2025)

אין שום הברקה יוצאת דופן בקליפ ההוא, אבל מדובר במקרה נדיר שבו התרגום הויזואלי של השיר מתאים בשלמות לתוכן, מה שעזר להציג לנו את נונו מחדש כחייזרית פופ מורכבת בהרבה מאיך שהכרנו אותה ב"בנים". ממתק לעיניים שמשתלב נהדר עם הפופ המתקתק והמבריק לאוזניים.

נס וסטילה – מגדלים (2024)

דוגמה נהדרת לאיך רעיון מאוד פשוט והחלטה עיצובית פשוטה יכולים להפוך קליפ לבלתי נשכח. הקליפ מנצל את דימוי ה"מגדלים" שנס וסטילה בונים בשיר, ומייצר ליווי מוחשי לתחושת הדיסאוריאנטציה של מערכת יחסים מתפוררת. עומר אלוני משיג הרבה יותר עם פחות.

שלומי שבן – מוכן לאהבה (2007)

דוגמא טובה לאיך קליפ יכול לקדם שיר, ולהשאיר אותו חקוק בזיכרון. לא קליפ מרשים במיוחד או מושקע, אבל כזה שאי אפשר להימלט ממנו – בעיקר בזכות האיש שמככב בו, יצחק קלפטר ז"ל. הנוכחות העגמומית של קלפטר הוסיפה קסם למילים, וייצרו ביחד שלם שגדול מסכום החלקים.

איב אנד ליר – מכתוב (2016)

כיף טהור. עלילת בורקס קלאסית שמתבטאת גם במילות שיר הפופ הים תיכוני – גבר מהפריפריה שמנסה להגיע אל אהובתו ממשפחה אשכנזית ("משפחת פרידמן", אם תרצו), במה שמסתיים בחינה שבה כולם רוקדים – אפילו האמא האשכנזית הכבדה. מעלה חיוך תמיד (וגם שיר פופ מזרחי מצוין). נחמד הימים שהגזענות היתה מרומזת.

רן דנקר – בית משוגעים (2021)

שיר שהיה בשורה – זוכרים את דנקר הישן, החמוד מ"השיר שלנו"? הוא לא קיים יותר. "בית משוגעים" היה שיר פורץ דרך, וגם הקליפ שלו היה כזה – ריקודים פרועים במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. גם לנו יש כריסטופר ווקן משלנו.

ג'ימבו ג'יי ו"ארץ נהדרת" – מפרש לבן (2025)

ל"מפרש לבן" האדיר של ג'ימבו כבר יש קליפ רשמי, אבל איכשהו הוא היה צריך את החיזוק. או שיותר נכון, "ארץ נהדרת" היו צריכים את החיבוק לסוף העונה. דבר השתלב בדבר, ומזה נוצרה יצירת וידאו שקשה להישאר אליה אדיש. פסיפס מישראל הנוכחית, השבורה, שעם יד על הלב – עדיין מאמינה שיום אחד, נראה את הימים האחרים.