במסגרת הקוקטייל המוזר שהציבה לנו המציאות הישראלית, חגיגות 90 השנים לשידור הציבורי שיצוינו השבוע, לרגל השידור הראשון של "קול ירושלים" ב-30.3 של שנת 1936, התלבשו היטב על אווירת הכאוס הכללית סביב המלחמה הנמשכת, האזעקות ואפילו הגשם המוזר הזה בסוף מרץ. וכשמסביב הכל מוזר, הגיע הזמן להתאחד עם המוזרות הישראלית דרך אחד הביטויים המובהקים שלה: קליפים ישראליים.עוד הרבה לפני עידן ערוץ 24 (ויוטיוב וטיקוטוק שבאו אחריו), הווידאו קליפ הישראלי חגג בשלוש תכניות מרכזיות: "זהו זה", שצילמה קליפים להופעות המוזיקליות במסגרת התכנית בחינוכית ושתי תכניות אחיות – "עד פופ" ו"להיט בראש", ששידרו קליפים בפריים טיים של ערץ 1 באמצע שנות השמונים, והפיקו לא מעט רגעי ביזאר מופתיים שאין לנו ברירה אלא לדרג. תמיד היינו מוזרים.

>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון
>> בואו נעוף יחד: 10 הפתיחים הכי נצחיים של הטלוויזיה החינוכית

מקום 10: אבי טולדנו // דיינו

קפיצה קצרה לעוד מקום שאירח לא מעט הזיות – הקדם אירוויזיון. הפעם של שנת 1989. אבי טולדנו מגיע לקדם הזה אחרי שתי הצלחות לא קטנות עם "הורה" (שכתב לעצמו) ו"חי" (שכתב לעפרה חזה ז"ל), והפעם עם עוד שיר טוב יחסית בשם "דיינו". רק שהביצוע בעיקר ייזכר בזכות הויזואליה: טי שירט שחור ונטייה מוזרה לעשות ג'אגלינג עם כדור בלתי נראה.

מקום 9: אלי גורנשטיין // לארצי יש יום הולדת

כל מילה שאגיד, רק תגרע מהאיש והאגדה שהוא אלי גורנשטיין. מהתפקיד המושלם כזמי ב"הלהקה", דרך מי שעשה את הילדות שלנו כמי שדובב את סקאר ב"מלך האריות" ושר את "רכבת ההפתעות" – גורנשטיין הוא איש ברוך כשרונות וזמר נדיר, אלא שכאן הוא מגיע שלא בטובתו, אלא בעיקר בגלל הקליפ שבו, משום מה, אנחנו חוזרים למנהג של "עוד להיט" להציב במרכז את המגיש דורי בן זאב, הפעם כילד יום הולדת. מה.

מקום 8: גידי גוב // שלוש בלילה בעיר

"שלוש בלילה בעיר" הוא אחד השירים היפים והקצת נשכחים של גידי גוב מתוך אלבום הבכורה שלו (שמוכר בתור "התקליט עם הפרפרים") – שגם התמודד בפסטיבל הזמר 1978 (והפסיד ל"אבניבי"!), אבל גם הקליפ שלו היה מוזר להחריד – כולל סצנה שבה גוב מנסה להדליק סיגריה ואז נתקל ב… דורי בן זאב, שמציע לו אש כבובה מתוך חלון ראווה. גוב, אגב, מסרב וממשיך הלאה. הגיוני.

מקום 7: אבי טולדנו // ויקטור

חוזרים אל טולדנו היקר, והפעם עם שיר נשכח במיוחד מתוך אלבום שנשא את אותו השם ויצא ב-1988. בשיר, טולדנו מעודד חבר בשם ויקטור ומספר לו ש"עם הזמן הכל הסתדר", אבל בקליפ, שהגיע לנו הודות ל"זהו זה", הוא מנהל דיאלוג עם בנאדם שמאוד חשוב לדבר איתו, שזה הוא עצמו, רק בחולצה צהובה. פיצול האישיות שלא ידענו שאנחנו צריכים.

מקום 6: ירדנה ארזי // אני לא גרטה גרבו

השנה היא 1982, וירדנה ארזי מחפשת את עצמה בקריירה. אחרי שכבר עברה כמה פאזות – מלהקת הנח"ל, דרך "שוקולד מנטה מסטיק" ועד הנחיית האירוויזיון בישראל בשנת 1979 – היא סוף סוף מוציאה אלבום סולו. רק שכאן מגיע הניסוי – ובעיקר הטעייה – שהתגלמו בסינגל ובקליפ המוזר הזה עם משקפיים שחורים, אווירת סינתי-פופ פאנקיסטית וקול מאוד מאוד גבוה. ארזי למדה בדרך הקשה שהיא לא גרטה גרבו, אבל גם ממש לא קייט בוש.

במקום ה-5: אריאל זילבר // להתראות במבול הבא

זילבר, שהפך שנים אחר כך לדמות שנויה במחלוקת, תמיד אהב לנסות דברים. לפעמים זה הוביל אותו לשירים כמו "ברוש" או "שמש שמש", ולפעמים זה נגמר כמו בשיר הזה, שבו זילבר מתנסה בראפ (1989, כן? בקושי ידעו מה זה ראפרים בארץ), שבו ניסה להסביר לילדים איך לשמור על כדור הארץ, דרך משל על נוח והמבול. בקליפ זה אפילו משתפר כי זה מתחיל בסצנה שבה הוא מקריא סיפור לילדים עם כובע של קאובוי, רוכב על חמור ורוקד על תיבה עם בובות של חיות. כל זה בהחלט מוזר, אבל הרבה פחות ממה שיקרה לו בהמשך הקריירה.

מקום 4: הנרי ברטר // הלו מאדאם לרואה

ברטר הוא מפיק מוזיקלי יהודי-צרפתי שזכור בישראל בגלל שני דברים: הוא האיש שהלחין את הלהיט הכביר "תפילה" של עפרה חזה ז"ל, וזכור כמי שכתב ג'ינגלים ללא מעט מערכות בחירות – כולל לנתניהו, ברק ואריאל שרון. אבל בין לבין הוא התנסה כזמר (קדנציה קצרה מאוד, שבסיומה הוא חזר להפיק) – עם שיר מוזר ומקריפ, וקליפ עם פסנתר, ילדה קטנה וטלפון. אה, ומלא אנשים רוקדים בלי סיבה. הלו?

מקום 3: טוני ריי // הולכים לשוק הכרמל

טוני ריי הוא מוזיקאי ג'מייקני, שהופיע בישראל בסוף שנות השישים עם הלהקה שלו והתאהב בארץ. היצירה המקומית שלו כללה לא מעט להיטי קאלט דוגמת "שמנמנה" וגם השיר הזה, שבו הוא הביע אהבה גדולה לשוק הכרמל ביום שישי. זה עוד כלום לעומת הקליפ, שבו התאחד עם "זהו זה" בפרק מחווה לסדרה "משפחת קוסבי", כולל כל חברי "זהו זה" בבלאקפייס, שבנוסף מזמינים את ריי כדי לרקוד אותם. הם שחורים מארה"ב, הוא שחור מג'מייקה, מה זה משנה? אותו דבר. בדיעבד, לא בטוח שמישהו יצא טוב מהדבר הזה. גם לא המוח שלנו שהשיר הזה נתקע בו למשך שבועות.

מקום 2: שרי צוריאל // חברי הטייפ

מ"קיפי" ועד ההופעה המוזרה הלא פחות באירוויזיון 1986, שרי צוריאל היא מופת של בידור ומוזרות ישראלית. ועל כך היא הוסיפה בהחלט עם השיר הזה, שנכתב לפסטיבל שירי הילדים של שנת 1985. צוריאל שרה בהתלהבות על חבר שלה שהוא… רדיוטייפ, שבתגובה לאהבה היוקדת יודע לצעוק בקליפ שהוא "ישלח אותה לנורווגיה". מה נאמר? לפעמים אפשר להבין את מי שמתחבא בתוך בובה של קיפוד.

מקום ראשון: טובה גרטנר // אתמול

מאיפה להתחיל? מהשיר המוזר להחריד של גרטנר ("אם שאלת רק אתמול מה היה/ אז פתחת את הפה גדול, אה אה אה")? מזה שהיא הולכת משום מה בנמל תל אביב הנטוש של שנות ה-80'? מחבורת הגברים בג'ינס שמגיעים ממול, עוצרים את ריצת הבוקר המשותפת (?!) שלהם ורוקדים אחריה? מהעובדה שכל החבורה המוזרה הזאת לא יודעת ללכת? מזה שבאיזשהו שלב הם מתחילים לשרוק בלי סיבה נראית לעין? מזה שמשטרת ישראל לא מתערבת בכת המוזרה הזאת? מה הולך פה?! אין לי מושג. אבל זה נראה לי כמו מקום ראשון מצוין. אה אה אה.

• המסך
• הערוץ הראשון
• החינוכית
• קליפ

לווידאו קליפ הישראלי אין היסטוריה ארוכה מדי. הישראלים, גם היום, נוהגים לצרוך את המוזיקה שלהם בעיקר ברדיו או בסטרימינג, כך שהפוקוס על קליפים היה רופף במקרה הטוב. מתכניות כמו "עוד להיט" בערוץ הראשון (שניסו לייצר קליפים סטייל "טופ אוף דה פופס" הבריטית), דרך התקופה שבה הם שודרו כשומרי מסך בערוץ 2, והקמת "מוזיקה 24" שבמשך זמן קצר העירה את התעשייה (כולל רגעי קרינג' מובהקים), ועד ליוטיוב – המקום אליו נשפכים הקליפים של היום, ברמות כאלה ואחרות של הצלחה. ובכל זאת, לאורך השנים היו לא מעט קליפים משמעותיים, שבין אם נחקקו בזיכרון הקולקטיבי ובין אם עברו מתחת לרדראר, השאירו חותם.

דני סנדרסון – אצל הדודה והדוד (1987)

הקליפ הכי עתיק ברשימה, ובמידה רבה כזה שפרץ דרך בתחום הזה: סנדרסון תמיד ידע להיות עדכני ביחס שלו למוזיקה, וכבר בשנות השמונים הוא צירף לאחד הלהיטים הכי גדולים שלו קליפ שכיכב מדי פעם בערוץ הראשון. מוטי קירשנבאום ז"ל ביים, והגדיל את הפוטנציאל הקומי של השיר – כולל הופעות אורח מצד צחי בוקששתר (לימים השף), ואפילו ירון לונדון שמפציע בסצנה משעשעת במיוחד. קליפ שתמיד כיף לחזור אליו, כמו ליצירה של סנדרסון.

פורטיסחרוף – חדשות מהירח (2006)

שתי אגדות הרוק הישראלי התאחדו לאלבום באותו השם לפני 19 שנה, שלווה בסינגל הזה, שגם כיכב בפרסומות באותו זמן. הקליפ עצמו הוא קצת מחווה לקולנוע של פעם – שחור לבן, תסריט אימה על גיטרות חשמליות שצומחות בשדה פתוח, אדם סנדרסון מאחורי שהראה את כשרונו כבר אז מאחורי המצלמה ולמרות שהוא לא הכי זכיר, הוא בהחלט אחד מהמדויקים שראינו.

רביד פלוטניק – סמוראי (2019)

בעשור וקצת האחרונים קליפים מושקעים נשארו נחלתם של כוכבי פופ מלוקקים, אבל ישנו גם איזה אתוס היפ הופ מקומי שגורם לחלק מהאמנים להשקיע בקליפים יוצאי דופן. רביד פלוניק הוא אחד מאלו, כשמדי פעם משחרר קליפ שאפתני, ו"סמוראי" הוא כנראה השאפתני מכולם. בעזרת אנימציית תלת מימד מורכבת וצילום מושקע פלוטניק משרטט סרט קונג פו עוצר נשימה שממסגר את נושא השיר ומספק לו ויזואליזציה מדויקת מאין כמותה.

ליאור נרקיס – מתוקה (2009)

לא מדובר באחד הלהיטיים הגדולים של נרקיס, אבל בהחלט מדובר בקליפ הכי מגניב שהוא הוציא. מה שנראה בהתחלה כמו קלישאה של קליפ מזרחית מהתקופה – מסיבת בריכה, בחורות בלבוש מינימלי, זמר בלבוש לבן – מקבל טוויסט קומי מבריק באחת מההפתעות הכי גדולות של ערוץ 24. בלי ספוילרים, אבל אופיר לובל שביים עושה כבוד לטרנטינו ולקומדיה, ועשה מהשיר החמוד הזה משהו ששווה לזכור.

טונה – גם זה יעבור (2015)

סינגל הפריצה של טונה לווה גם בקליפ אייקוני. אין פה יותר מדי פירוטכניקה או בימוי יוצא דופן (למרות שכן מדובר בהישג טכני), אבל עבורנו – זו בסך הכל מצלמה אחת רצה. אבל כמויות החפצים והרגשות שעוברים על מילניאלים מדורו של טונה ומטה הגדיר באופן מושלם את התקופה. זהו זה ופיצה האט, משמר המפרץ ועופר לוי – והשניות שהלב עוצר עם המודעה על העצרת בכיכר או הפיגוע בתאומים. קליפ שהצליח מאוד, אבל גם קצת רדף את טונה אחר כך, אחרי שהפכו אותו (לא בצדק) ל"ראפר ההוא ששר על הניינטיז".

נגה ארז – Cipiי(2021)

הויזואליה של נגה ארז של תקופת Kids היא מהלך אמנותי שאין דומה לו בישראל. אסתטיקת החליפות הגדולות שצמחה מעל ומעבר, הרקדנים הנלווים שמהווים רק השלכה של נגה, המבט הריק-אך-מלא הבעה. ציפי מנצל מושלם את כל המהלכים האלו כדי לנפח את העולם של "ציפי", המנון המלחמה בציפרלקס של ארז, ומצליח לעשות מה שקליפ טוב עושה – להרחיב ולהדגיש את השיר. תענוג.

מתי כספי – לא טוב היות האדם לבדו (1992)

מתי כספי הוא אגדה (שיהיה בריא) לא רק בזכות היצירות העל זמניות שלו, אלא גם בזכות ההומור העצמי. והקליפ הזה, הוא בכלל תוצר מספיישל שנעשה לערוץ הראשון שנקרא "קיבוץ בלב", הוליד קלאסיקה בלתי נשכחת. כספי שר את "לא טוב היות האדם לבדו" שכתב נתן זך, וכספי בכלל ייצר עבור יהודית רביץ; אבל מהר מאוד השיר נדבק אליו כמו הפרה העיקשת, שרצתה להיכנס לפריים וזכתה לכמה דקות של תהילה. מצחיק כל פעם מחדש, תני לו לק.

כהן@מושון – חלומות רעים (2011)

אף אחד לא הופתע שהרכב הראפ התל אביבי כל כך השקיע בקליפים כבר מראשית דרכו. ככה זה ילדי קולנוע. אבל "חלומות רעים" היה המגנום אופוס שלהם – סדרת פעלולים ויזואלים, תרגילי מצלמה, שיבושי מראות והזיות לעין שהעבירה באופן המוחשי ביותר את תחושת הזרות האנושית כל כך של השיר. זה היה אחד הקליפים הראשונים, אם לא הראשון, של גל מוג'ה – שאחר כך המשיך לעשות קליפים לאמנים קטנים כמו דואה ליפה, קולדפליי ואייסאפ רוקי. סתם ככה, בקטנה.

אנה זק – מי זאת? (2022)

דוגמא נהדרת לקליפים שנוצרו ישירות לעידן היוטיוב. רפרנס ברור לבריטני ספירס ו"Baby One More Time" שלה – בגרסה קצת יותר מעודכנת. רמה אחרת של ויזואליות לעידן ה-HD, ובימוי מעניין של איתמר לידר-שירי. מעל הכל, קליפ כיפי כמו להיט הפופ הזה.

Umlala – My Pdf Filesי(2011)

ויזואליה שנעה בין סטים-פאנק לטרון, קריצה מובהקת לדייר סטרייטס והמון יצירתיות הפכו את הקליפ הזה של להיט האנדי התל אביבי של אומללה, לחגיגה לעיניים. חוץ מזה, יש בו חתול עם גוף מעץ שמנגן סולו בארוק. מבחינתנו זה מספיק.

ערוץ הכיבוד – עור ברווז (2016)

יש ברשימה הזאת לא מעט קליפים שנוצרו לטלוויזיה, אבל עידן היוטיוב הוא כבר סיפור שונה. "ערוץ הכיבוד" היתה חבורת קומיקאים שהגיעה בכלל לארץ נהדרת, אבל הפארודיה המדויקת שלהם על פופ של אמצע ה-2010 ("אוהבת את השמש" של סטטיק וגל מלכה כדוגמה) הולידה קריירה רוויית שירים, שיתופי פעולה סופר מגניבים ואפילו סרט קומי מעולה. רמת הדיוק הפארודית של שקד פררה, אסטמה ולידוי, ושל ויזואליית האיב אנד ליר, הופכת אותו לחתיכת תיעוד היסטורי חשוב.

הדג נחש – לא פראיירים (2003)

אין להקה ישראלית כמו הדג נחש, ואין שיר ישראלי כמו "לא פראיירים" – שיר שמערבב את ההווייה הישראלית של תחילת המילניום, והתחושה העמוקה שאותנו דווקא כן דופקים. קליפ שמתאים לימי התקופה, פרוץ "מוזיקה 24", עם אנימציה בבימויו של גבי נתן. הרצל דופק סקראצ'ים, הקצב גבוה, ומילים מבאסות.

טיפקס – כמו לפני 20 שנה (2001)

לטיפקס תמיד היו קליפים פשוטים יותר מהשירים שלהם – הם לרוב ברחוב, אולי באולפן של צלם חתונות, משובצים בתוך ההווייה הישראלית. אך הקליפ הזה, מימי 24 המוקדמים, עושה דבר חכם ופשוט – הוא מוציא אותם מתוך ההוויה המקומית, ומוליך אותם כחייזרים ברחבי התחנה המרכזית הישנה. בקליפ משולבים קטעים שגם צולמו עבור השיר "התחנה המרכזית", שמהווה רפרנס מובהק בשחור ולבן. פעולה קטנה וחסרת מילים שטוענת את השיר במשמעות מחודשת.

הבליינים – שוביניסט (2003)

עוד שיר שלא ממש ייזכר כלהיט ענק, והלהקה קצרת הימים של מאור כהן ואורן לוטנברג לא השאירה חותם, ובכל זאת מדובר בקליפ ברמה מאוד גבוהה – בהתאם לתקופה שבה חברות תקליטים רצו להשקיע בקליפים. אווירת אקשן, מתח באוויר וחן יאני בהופעה נהדרת עושים את הקליפ הזה לזכור יותר מהשיר, ובעיקר למזכרת מאותו ערוץ שלא באמת חזר לעצמו בשום שלב.

סטטיק ובן אל – טודו בום (2017)

סטטיק ובן אל היו אפיזודה זמנית במוזיקה הישראלית, אבל את בשורת הפופ שהם הביאו מרגישים עד היום. הקליפ הזה, שכולו חוגג את תל אביב באווירת דרום אמריקה, ביטא את שיא ההצלחה שלהם, ואחראי על יותר מ-80 מיליון צפיות ביוטיוב. אפילו חולדאי התרגש.

נונו – ליבינג דה דרים (2025)

אין שום הברקה יוצאת דופן בקליפ ההוא, אבל מדובר במקרה נדיר שבו התרגום הויזואלי של השיר מתאים בשלמות לתוכן, מה שעזר להציג לנו את נונו מחדש כחייזרית פופ מורכבת בהרבה מאיך שהכרנו אותה ב"בנים". ממתק לעיניים שמשתלב נהדר עם הפופ המתקתק והמבריק לאוזניים.

נס וסטילה – מגדלים (2024)

דוגמה נהדרת לאיך רעיון מאוד פשוט והחלטה עיצובית פשוטה יכולים להפוך קליפ לבלתי נשכח. הקליפ מנצל את דימוי ה"מגדלים" שנס וסטילה בונים בשיר, ומייצר ליווי מוחשי לתחושת הדיסאוריאנטציה של מערכת יחסים מתפוררת. עומר אלוני משיג הרבה יותר עם פחות.

שלומי שבן – מוכן לאהבה (2007)

דוגמא טובה לאיך קליפ יכול לקדם שיר, ולהשאיר אותו חקוק בזיכרון. לא קליפ מרשים במיוחד או מושקע, אבל כזה שאי אפשר להימלט ממנו – בעיקר בזכות האיש שמככב בו, יצחק קלפטר ז"ל. הנוכחות העגמומית של קלפטר הוסיפה קסם למילים, וייצרו ביחד שלם שגדול מסכום החלקים.

איב אנד ליר – מכתוב (2016)

כיף טהור. עלילת בורקס קלאסית שמתבטאת גם במילות שיר הפופ הים תיכוני – גבר מהפריפריה שמנסה להגיע אל אהובתו ממשפחה אשכנזית ("משפחת פרידמן", אם תרצו), במה שמסתיים בחינה שבה כולם רוקדים – אפילו האמא האשכנזית הכבדה. מעלה חיוך תמיד (וגם שיר פופ מזרחי מצוין). נחמד הימים שהגזענות היתה מרומזת.

רן דנקר – בית משוגעים (2021)

שיר שהיה בשורה – זוכרים את דנקר הישן, החמוד מ"השיר שלנו"? הוא לא קיים יותר. "בית משוגעים" היה שיר פורץ דרך, וגם הקליפ שלו היה כזה – ריקודים פרועים במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. גם לנו יש כריסטופר ווקן משלנו.

ג'ימבו ג'יי ו"ארץ נהדרת" – מפרש לבן (2025)

ל"מפרש לבן" האדיר של ג'ימבו כבר יש קליפ רשמי, אבל איכשהו הוא היה צריך את החיזוק. או שיותר נכון, "ארץ נהדרת" היו צריכים את החיבוק לסוף העונה. דבר השתלב בדבר, ומזה נוצרה יצירת וידאו שקשה להישאר אליה אדיש. פסיפס מישראל הנוכחית, השבורה, שעם יד על הלב – עדיין מאמינה שיום אחד, נראה את הימים האחרים.

• מוזיקה
• ❤ תרבות
• קליפ
• קליפים
• מוזיקה ישראלית

ב-20 ביולי 2003 השתנה עולם המוזיקה בישראל. היום אנחנו כמעט לא זוכרים את המאורע הזה, אבל אז – הוא הרגיש כמו המפץ הגדול בתחום. ערוץ טלוויזיה חדש נולד בישראל, ושמו היה "מוזיקה 24". בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה המקומית, הוקם ערוץ שלם שמטרתו קידום ופיתוח המוזיקה הישראלית. יואב קוטנר היה העורך הראשי, ותעשיית הקליפים הישראליים זכתה להתפוצצות שלא הכירה.

>>היינו באליפות הקנאביס הראשונה בישראל ורגע… מה רצינו להגיד?

זה לקח שנים ספורות עד שכל זה נרגע; חמש שנים בלבד ארך תור הזהב של הערוץ, עד שהפך ביום מן הימים לחצר האחורית של "קשת" – וכיום הוא נשאר בעיקר מקום שבו ירון אילן מנסה לשקם בו את הקריירה. אבל אותן חמש שנים, לצופים שהיו בגיל מספיק נורמלי כדי לזכור, היו די מדהימות במוזיקה המקומית. זאת עד היוטיוב הרג את הכוכב של ערוץ 24. והיו גם המון קליפים יפים; אבל אנחנו, כרגיל, נבחר להתעסק באזוטריה. אז הנה לכם – 12 קליפים שכולם זועקים את התקופה שלהם. והם היו מופרכים. מאוד.

זולה ממברס וקרן לוי – תשובה לאהבה

מאיפה להתחיל? מהעריכה שנראית כאילו היא יצאה מ"מובי מייקר"? מהתפאורה שלא ברור מאיזה מחסן היא הגיעה? מהאיפור של קרן לוי, שנראה כאילו הזולה ממברס הפילו אותה על דלת? קליפ שלא ברור מי עירך ומי ביים, אבל הוא התשובה המוזיקלית לסרט "דה רום" – זה כל כך גרוע, שבאיזשהו שלב זה גאוני. השיר, אגב, זכה לתחייה מחודשת בזכות פלד, שסימפל אותו ב"עזבת ת'בית" המפורסם. הקליפ יישאר לנצח. ולנצח יהיה מופרך.

רוני סופרסטאר – סוד

רוני דואני היא כוכבת שפרצה בול עם עלייתו של ערוץ 24. כוכבת פופ בהתהוות, תוצר מובהק של "הליקון". היא פרצה לתודעה עם "סופרסטאר", שיר שהצליח גם בשפות אחרות; ואחד מהשירים באלבום שלה היה הקאבר ללהיט הזה של אדם משנות השמונים. בקליפ אפשר לראות… פרסומות סמויות. והרבה. אז בין הביס בגלידה של שטראוס לסצנת המכות המרהיבה בסניף של בורגר ראנץ', רוני מתאהבת בבחיר ליבה עם שוט שעשה לכולנו סחרחורת. וד"ש לאדם, שמחלטר שם בתור ברמן – הרגע היחיד שהעלה חיוך בתוך הבלגן הממוסחר הזה.

חיילי הנקמה ורינת בר – אחת מאלף

"הבמה המרכזית" היתה תכנית הדגל של ערוץ 24 בשעתו. הפורמט: חמש במות שמכילות בתוכן חמישה אמנים שונים בתכלית. תכנית ששמה באותו פריים את להקת "כלא 6" ודני סנדרסון, את קובי פרץ ואביב גפן. מיקס כלל ישראלי של הגוונים השונים של המוזיקה שלנו. ואחת הלהקות שקיבלה שם ביטוי היתה חיילי הנקמה, צמד ראפרים מחולון שבשנת 2004 התחבר לזאב נחמה – והתוצאה היתה הלהיט הזה. בהופעה החיה יכולנו למצוא את יהודה קיסר שמנגן על גיטרה חשמלית (שלא מחוברת כלום), דיג'יי שאין לו מחט, ורינת בר ששרה פזמון כואב עם חיוך של ערוץ הילדים. ואז הדבר הזה הפך לקליפ ששולב בשעות היום של הערוץ. אתה לא שלמה, אתה סתם מופרך.

הצל ושר-אל – את אותי שופטת

כילד שגדל במתנ"ס בבאר יעקב, זו נקודה שמזכירה לי את ילדותי. המקום שבו למדתי שיעורי דרמה, שבו ילדות מהשכבה היו מתאמנות בחוג ג'אז, וגם המקום שסיבה לא ברורה אירח ברבות השנים את אחד הקליפים ההזויים של אותה התקופה: "המשפט" המדומה שנערך לזמר המזרחי הצעיר ולראפר היחסית מנוסה, כולל דוגמניות מאופרות בכבדות, חבורת שרירנים שכנראה היו שומרי ראש של הצל, ותחושה עצומה של קרינג'. אז אסתכן בלשפוט (בלי סיבה!) – ואגיד שזה מופרך.

פסטיגל 2004 – נומה נומה היי

"נומה נומה היי" ("Dragosta Din Tei", לרומנים שביניכם) היה אחד הלהיטים המציקים של קיץ 2004. והוא כל כך הצליח, עד שאנשי פסטיגל 2004 החליטו לבזות כמה מהכוכבים הגדולים של ישראל באותה התקופה עם קליפ שהוא בעיקר ורוד. "פסטיגי, פסטיגו, פסטיגל ואגם גם" – טקסט שהוא ללא ספק שירה. נינט טייב, הראל מויאל, הראל סקעת, אפילו טוביה צפיר – כולם מביכים את עצמם אחושרמוטה עם תרגום אידיוטי לשיר אידיוטי במקור. מי ביקש את זה?!

אילנה אביטל – שיר הפרחה

ואם כבר סלבריטיז מבזים את עצמם ב-2004 – זמן לחזור לקליפ הדי משונה הזה של אביטל, שניסתה לשקם לעצמה את הקריירה עם כמה סינגלים שהוציאה – בהם הקאבר למגה להיט של עפרה חזה ז"ל. מורן אייזנשטיין, מיכל אמדורסקי, "מה קשור", פלאטו שרון, יגאל שילון ופליטי ריאליטי שונות שרים את הטקסט במה שנראה כמו אולפן נייד בתוך קניון. באמת שכל מילה מיותרת – אבל מילה אחת תספיק: מופרך.

סינרגיה – צועקים על אהבה

היה קיץ מאוד מסוים שבו "סינרגיה" היו אהובים מאוד, בעיקר ע"י תיכוניסטים שאהבו רוק, אבל לא רצו את כל הקטע של… ממש לאהוב רוק. אז להקת הבנים עם דיסטורשן הזאת היתה תחליף חמוד. בקליפ נראים חברי הלהקה כשהם מחופשים לחבורה האלימה מהסרט "התפוז המכני" – שזה כמובן נורא הגיוני. אחר כך הם עולים על טרקטור (מאוד הגיוני), במטרה לרדוף אחרי בחורה שנמצאת בתוך בית נטוש – ואז הם עוזבים אותה ומוציאים כלב במקום. סך הכל תסריט לגמרי סביר לקליפ. צועקים על אהבה, צועקים מכאב בעיניים.

סאבלימינל והגבעטרון – בת שישים

המוזיקה הישראלית הולידה לא מעט חיבורים מוזרים, אבל כנראה שלא היה מוזר כמו החיבור הזה בין הראפר סאבלימינל, לבין מקהלת קיבוץ גבע – בשיר שנוצר לכבוד חגיגות ה-60 למדינת ישראל. מופרך לפחות כמו המדינה. בקליפ, אפשר למצוא את החבר'ה של הגבעטרון (שיוצאים הרבה יותר מגניבים מהראפר האופנתי) מופיעים על הבמה, את סאבלימינל מדקלם כמה שורות על ההיסטוריה שלנו ואפילו את הילד שמרים ידיים מהשואה יש כאן. נשבע לכם. שיר שהוא סמל לחגיגות תוצרת השרה רוחמה אברהם-בלילא: פטריוטי, מעודכן ובעיקר WTF מאוד.

גיים בויז – אשמור את ליבי

חמש שנים אחרי שהיי פייב התפרקה, החליט רוברטו בן שושן לנסות שוב להקת בנים, שהחזיקה מעמד רק שנתיים. בקליפ שהיה הלהיט הכי גדול של הלהקה, נראים חברי הלהקה על מגרש כדורסל שכונתי, עד שפתאום הסתיו נגמר ומתחיל גשם מטורף – החמישה כמובן ממשיכים לרקוד, ואז הם פשוט רודפים אחרי הדוגמנית רותם סלע בתוך מזג האוויר החורפי. מופרך לפחות כמו מזג האוויר.

אלון דה לוקו והצל – כמוני

פנים, יום, משרד. מאחורי הדלפק עומד עסקן, לפניו שני גברים עם משקפיים שחורים וחליפות שחורות. "אלון דה לוקו הזה משתלט על התעשייה", הוא אומר בפסקנות, "תורידו אותו". כך מתחילה דרמת המתח הקרויה "כמוני", שיר שהוציא אלון דה לוקו יחד עם הצל והדי.ג'יי סקאזי. ואם חשבתם שזה החלק המצחיק, חכו שתראו את המרדף הלגמרי מטומטם שמשמש כעלילה לקליפ. אגב, המרדף נגמר בזה שדה לוקו מתחבא בחנות בגדים, ואז רוקד בלי חולצה על מגרש כדורסל שכונתי. לא. תודה.

הישראלים – המורה

הישראלים הם הצמד גלעד מסאמי (ביגי) ואמיתי צברי (שורטי), שבקיץ 2004 להטו עם הלהיט "תזיזי ת'ישבן". בהיותם וואן היט וונדר, הם ניסו להוציא שירים אחרים. כמו השיר הזה, שלווה גם בקליפ פורנו רך כמיטב המסורת, ובכיכובה של גליה אברמוב – מלכת החן לשעבר ודוגמנית שבאופן אירוני, גם היא היתה "וואן היט וונדר" בעולם שלה.

דניאל זילברשטיין – אלייך

אין קשר לשדר והפרשן האדיר (שגם סבל כהוגן מהבלבול עם כוכב הפופ). זילברשטיין היה אמור להיות "תואם רוני סופרסטאר" של חברת "פופארט", וייצר מתוכו את הקליפ הדי מטריד הבא. העלילה: גבר מתאהב במישהי במועדון, שגונבת ממנו את הארנק ואז בורחת ברחובות תל אביב (בבוקר, משום מה). הקליפ מלווה את המרדף (סוגה מועדפת ע"י במאיי קליפים מהתקופה), שנגמר בזה שהבחור פשוט תופס את הדוגמנית בפוזה מפתה. בקיצור, אחרי כל הבלגן הפלילי נשארנו עם שיר פופ (שלא מאוד הצליח), עם שרי גבעתי (שדווקא די הצליחה) ובעיקר עם טקסט קרינג'י ותחושה שאנחנו לא נרצה לחזור על החוויה הזאת שוב. מופרך. כמה שזה מופרך.

• ❤ תרבות
• המסך
• מוזיקה ישראלית
• קליפ

מאז שהתהלכתי ברחבי הבית עם אקורדיון צעצוע, ושרתי את יונתן הקטן מבלי להצליח להגות ר׳ ו-ל׳ עברו למעלה משני עשורים, ויש עוד לא מעט זכרונות מתוקים שהצטיירו על הקנבס של הזמן שאני זוכרת היטב, אפילו אם נמרחו קצת הצבעים. אני זוכרת את השיר הראשון שכתבתי, שעד היום גורם לי להאדים ולנזול באיטיות אל מתחת לשולחן כשהוא עולה בארוחות שישי. אני זוכרת את היום בו אימצנו את בוני, ואיך הוקסמתי כשגוש הצמר המתוק הזה עשה עלי פיפי בעודי מחזיקה אותו מאוהבת בדרך לרישום אצל הוטרינר. אני זוכרת את ימי ההולדת שלי כנערה, ואת העוגות הענקיות עם הקצפת והתותים שאמא הייתה עומלת עליהן שעות. אבל אני לא זוכרת שדמיינתי איך תיראה החתונה שלי.

תקופת התיכון זכורה לי בסך הכל לטובה. המון חברים, המון עיסוקים, ובכל זאת תמיד הרגשתי קצת אחרת. כאילו מישהו מושך אותי מהשיער באותו הזמן שמישהו אחר מושך אותי מכפות הרגליים (ולא, לצערי זה רק גרם לי לבלבול ולא האריך אותי בכמה סנטימטרים). שנים אחר כך, הפסיכולוגית שלי עזרה לי לתת לזה שם – I’m a pleaser. מאז ומתמיד היה חשוב לי שכולם יהיו מרוצים ובתור הארוך הזה לא הייתי בין הראשונים. מאז, התחלפו והתווספו אנשים לתור, חלפו כמה שנים וכל התאים בגוף שלי התחלפו לפחות פעם אחת. גם בלב.

רוב שנות העשרים שלי היו לא פשוטות. החלפתי לא מעט מסגרות למשקפיים, וגם מסגרות אחרות. ניסיתי ללמוד תקשורת כי זה מה שעושים כשאתה מוזיקאי ואתה צריך "מקצוע אמיתי", כזה שיעזור לך להחליף עוד מסגרות למשקפיים. קפצתי בין דבר אחד למשנהו, כשבעצם התשובה גרה לי על קצה האף (לפעמים משקפיים דווקא מסתירים את הדברים החשובים באמת).

בשנים האחרונות, אני מרגישה שמסתכלים עלי בתוספת הרמת גבה קטנה, לפעמים מתווספת אליה אמירה לא בלתי סאחית בעליל כמו "איך עוד לא חטפו אותך?";
ואני חושבת לעצמי, איך יכול להיות שמילה כמו "להיחטף" יכולה להיות מוזיקה באוזניים של מישהו, ומי קבע את התבנית לפיה מפתח האושר נמצא בידיו של חוטף כלשהו, חתיך ככל שיהיה.

באחת הריצות שלי לאחרונה, השתקתי את האוזניות ונתתי למחשבות לנגן. סיימתי את הריצה בבוטקה בשדרות בן ציון, מתחת לבית. שם ישנה נקודה שבה נפגשים נתיב אופניים, שביל להולכי רגל ותור ארוך של אנשים, אבל אם מסתכלים באמת (לא רק עם העיניים) אפשר להבחין שבאותה הנקודה נפגשים גם קצוות של שיחות, ריח מוכר של קפה, כלבים שמגיעים לחבק ומתוך כל הרעש הזה – עולה תחושה נעימה של בית ו\של חופש, נעשה שקט ומתפנה מקום להיות אני.

תל אביב זו העיר היחידה שלא להתחתן בה – זה לא אסון. חשבתי כמה פשוט ויפה היה לו יכולנו לחזור בזמן ולכתוב notes to self, כאלה שיגרמו לדמעות ישנות להתייבש טרם היווצרן, ולבחירות הנכונות להעיר אותנו בבוקר נרגשים ומלאי תשוקה ולא לקצר לנו את הלילה ולהלום חזק בחזה בקצב לא קוהרנטי, לקעקע את השריטות באהבה וללכת עם שרוולים קצרים – שכולם יראו.

היום אני יכולה להגיד שאני לובשת שרוולים קצרים ואני אוהבת את זה. אני מכתיבה לעצמי את התסריט. אני השחקנית הראשית בסרט. והיום – הפחד הכי גדול שלי הוא לא להרגיש אאוטסיידרית, אלא דווקא להיטמע (בעצם השני הכי גדול, אחרי עכבישים). פאולו קואלו כתב באחד מספריו "החולמים אינם ניתנים לריסון", ואני – כתבתי את המילים שלו על המקרר, שיזכירו לי שאני חולמת, שלא אשכח.

פעם הייתי מתקרבת לנקודת רתיחה בקלות כשהיו מסננים לעברי בחתונה של חברים "בקרוב אצלך", או מיידעים את ההורים בנוכחותי באירוע משפחתי "יש לי חמד של בחור לסדר לה". היום אני כבר דואגת לבידור עצמי, למשל כשציינתי מול שולחן מלא בבני משפחה רחוקים שיש נושאי שיחה אחרים מעניינים יותר, כמו קלתיאות למשל, ושדווקא אין צורך לסדר לי אף אחד כי אני בכלל (הצלחתי לשמור על פנים רציניות) בקטע של נשים (דווקא יכול היה להיות נחמד, נשים, אבל לא נחמד כמו לראות את ההבעות המופתעות מסביב לשולחן).

מי קבע שמסמך בו מתמחרים אותי בגמלים (או משהו אקביוולנטי), שמלה לבנה (מחמיא לי יותר צבעים רוויים), וסידורי שולחנות (שזה הסידורי הפחות אהוב עלי, ואני בחורה מאד מסודרת), יקבעו את הציון שלי, כשאני בכלל לא רוצה להתקבל לאוניברסיטה הזו? חתונות זה נפלא (במיוחד למעצבי שמלות כלה ולמפיקי חתונות), ואפילו ביקרתי בעשרות רבות מהן ואני שמחה בשמחת האהובים שלי, אבל מתחת לכל הסביצ'ה עם הקצפת מה שחשוב באמת זה האירוע האמיתי, והוא מתרחש דווקא לפני קבלת הפנים, ואחרי הביקור בבנק בבוקר שאחרי והוא משמח אותי הרבה יותר.

בשיר החדש Everybody’s Getting Married, אני מדברת בדיוק על זה מזווית הרבה יותר חגיגית – חתונה. תומר לוי (חבר קרוב שלי ושותפי ליצירת הקליפים של MARBL) ואני החלטנו לקחת את זה צעד אחד קדימה, ולהפיק אחת. בקליפ, שצולם כולו בלוקיישנים שצדנו בקפידה בתל אביב, אני בתפקיד הכלה, בורחת מהחופה המאולתרת, עם האורחים והאורחות היפים והיפות (ויתרתי להם על צ'קים הפעם), במרדף שמתחיל באימון ספורטיבי מתון עם נעליים בלתי נוחות, ממשיך כסרט אקשן עם חמות פוטנציאלית כעוסה שהופכת לרובוט (כמובן) ונחתם על הספה בסלון, עם כוס יין אדום ביד, חיוך על הפנים וגב זועם (השלמנו מאז).

אני מוריה של מערכות יחסים. אני מוריה של אהבה, ויש לי הרבה ממנה, יש אהבה זוגית ויש אהבה משפחתית וחברית, ויש אהבה לרקום מילים ומנגינות עד שהזמן עומד מלכת והכל מתיישב במקום, ויש אהבה לשעה הראשונה בבוקר ולשעה האחרונה לפני השינה, ולמה שנצבר בטווח שבינהן, ויש אהבה לבישול וליוגה ולריצה ולהתפתחות אישית ולמידה, ויש אהבה למחשבות יפות, ולטיולים בלילה בלי מטרה נראית לעין. וכל האהבה הזו מקשטת לי את החיים ואני מודה עליה כל ערב לפני השינה בפנקס קטן עם משמעות גדולה.

אני אוהבת את האש שלי, גם את הצדדים השורפים שלה וגם את הצדדים המחממים והמאירים שלה, אני רוצה להיות מדויקת ולהמשיך לדייק את עצמי, אני רוצה לבחור את הבחירות שנכונות לי, להיות חופשיה, לאהוב עד שלא אזכור איפה הגבולות של הלב, שיאהבו אותי בלי האיפור של המוסכמות החברתיות, שיצאו איתי מהקווים וידעו גם לעלות איתי במדרגות הנעות היורדות, שהשקעים והבליטות בכף היד שלי יבלטו וישקעו ביד שתאחוז בה. אני רוצה לראות ולהיראות באמת.

יש גם מי שמאושר לבדו, ומי שבודד בתוך מערכת יחסים. תארו לכם איזה כיף היה לו היינו גדלים בחברה שמקדשת את האושר האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, שמעודדת לחשוב מחשבות ולדבר מילים שאנחנו הוגים בעצמנו, ולא לדקלם נאומים שכבר נכתבו בידי מישהו אחר. ואולי אנחנו כבר בדרך לשם. ואני? אני כבר יודעת להגיד ר׳ וגם ל׳, אז בסך הכל, הכל ממש בסדר. אני מזמינה אתכם להקשיב לשיר החדש, לצפות בקליפ, ולשתות איתי יין בסצנת הסיום.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית
• חתונות
• עידן אלתרמן
• קליפ
• טור אישי