חתונה ממבט אחרון: קוראים לה Marbl והיא לא תתחתן איתכם
מוריה אור היא Marbl, יש לה סינגל חדש עם קליפ מעולה שבמרכזו חתונה, עידן אלתרמן וסבתא שהופכת לרובוט קטלני (למי זה לא קרה), ויש לה גם עמדה ברורה ונחרצת נגד הלחץ הפסיכי שלנו על חתונות: "תל אביב זו העיר היחידה שלא להתחתן בה - זה לא אסון" // טור אישי
מאז שהתהלכתי ברחבי הבית עם אקורדיון צעצוע, ושרתי את יונתן הקטן מבלי להצליח להגות ר׳ ו-ל׳ עברו למעלה משני עשורים, ויש עוד לא מעט זכרונות מתוקים שהצטיירו על הקנבס של הזמן שאני זוכרת היטב, אפילו אם נמרחו קצת הצבעים. אני זוכרת את השיר הראשון שכתבתי, שעד היום גורם לי להאדים ולנזול באיטיות אל מתחת לשולחן כשהוא עולה בארוחות שישי. אני זוכרת את היום בו אימצנו את בוני, ואיך הוקסמתי כשגוש הצמר המתוק הזה עשה עלי פיפי בעודי מחזיקה אותו מאוהבת בדרך לרישום אצל הוטרינר. אני זוכרת את ימי ההולדת שלי כנערה, ואת העוגות הענקיות עם הקצפת והתותים שאמא הייתה עומלת עליהן שעות. אבל אני לא זוכרת שדמיינתי איך תיראה החתונה שלי.
תקופת התיכון זכורה לי בסך הכל לטובה. המון חברים, המון עיסוקים, ובכל זאת תמיד הרגשתי קצת אחרת. כאילו מישהו מושך אותי מהשיער באותו הזמן שמישהו אחר מושך אותי מכפות הרגליים (ולא, לצערי זה רק גרם לי לבלבול ולא האריך אותי בכמה סנטימטרים). שנים אחר כך, הפסיכולוגית שלי עזרה לי לתת לזה שם – I’m a pleaser. מאז ומתמיד היה חשוב לי שכולם יהיו מרוצים ובתור הארוך הזה לא הייתי בין הראשונים. מאז, התחלפו והתווספו אנשים לתור, חלפו כמה שנים וכל התאים בגוף שלי התחלפו לפחות פעם אחת. גם בלב.
רוב שנות העשרים שלי היו לא פשוטות. החלפתי לא מעט מסגרות למשקפיים, וגם מסגרות אחרות. ניסיתי ללמוד תקשורת כי זה מה שעושים כשאתה מוזיקאי ואתה צריך "מקצוע אמיתי", כזה שיעזור לך להחליף עוד מסגרות למשקפיים. קפצתי בין דבר אחד למשנהו, כשבעצם התשובה גרה לי על קצה האף (לפעמים משקפיים דווקא מסתירים את הדברים החשובים באמת).
בשנים האחרונות, אני מרגישה שמסתכלים עלי בתוספת הרמת גבה קטנה, לפעמים מתווספת אליה אמירה לא בלתי סאחית בעליל כמו "איך עוד לא חטפו אותך?";
ואני חושבת לעצמי, איך יכול להיות שמילה כמו "להיחטף" יכולה להיות מוזיקה באוזניים של מישהו, ומי קבע את התבנית לפיה מפתח האושר נמצא בידיו של חוטף כלשהו, חתיך ככל שיהיה.
באחת הריצות שלי לאחרונה, השתקתי את האוזניות ונתתי למחשבות לנגן. סיימתי את הריצה בבוטקה בשדרות בן ציון, מתחת לבית. שם ישנה נקודה שבה נפגשים נתיב אופניים, שביל להולכי רגל ותור ארוך של אנשים, אבל אם מסתכלים באמת (לא רק עם העיניים) אפשר להבחין שבאותה הנקודה נפגשים גם קצוות של שיחות, ריח מוכר של קפה, כלבים שמגיעים לחבק ומתוך כל הרעש הזה – עולה תחושה נעימה של בית ו\של חופש, נעשה שקט ומתפנה מקום להיות אני.
תל אביב זו העיר היחידה שלא להתחתן בה – זה לא אסון. חשבתי כמה פשוט ויפה היה לו יכולנו לחזור בזמן ולכתוב notes to self, כאלה שיגרמו לדמעות ישנות להתייבש טרם היווצרן, ולבחירות הנכונות להעיר אותנו בבוקר נרגשים ומלאי תשוקה ולא לקצר לנו את הלילה ולהלום חזק בחזה בקצב לא קוהרנטי, לקעקע את השריטות באהבה וללכת עם שרוולים קצרים – שכולם יראו.
היום אני יכולה להגיד שאני לובשת שרוולים קצרים ואני אוהבת את זה. אני מכתיבה לעצמי את התסריט. אני השחקנית הראשית בסרט. והיום – הפחד הכי גדול שלי הוא לא להרגיש אאוטסיידרית, אלא דווקא להיטמע (בעצם השני הכי גדול, אחרי עכבישים). פאולו קואלו כתב באחד מספריו "החולמים אינם ניתנים לריסון", ואני – כתבתי את המילים שלו על המקרר, שיזכירו לי שאני חולמת, שלא אשכח.
פעם הייתי מתקרבת לנקודת רתיחה בקלות כשהיו מסננים לעברי בחתונה של חברים "בקרוב אצלך", או מיידעים את ההורים בנוכחותי באירוע משפחתי "יש לי חמד של בחור לסדר לה". היום אני כבר דואגת לבידור עצמי, למשל כשציינתי מול שולחן מלא בבני משפחה רחוקים שיש נושאי שיחה אחרים מעניינים יותר, כמו קלתיאות למשל, ושדווקא אין צורך לסדר לי אף אחד כי אני בכלל (הצלחתי לשמור על פנים רציניות) בקטע של נשים (דווקא יכול היה להיות נחמד, נשים, אבל לא נחמד כמו לראות את ההבעות המופתעות מסביב לשולחן).
מי קבע שמסמך בו מתמחרים אותי בגמלים (או משהו אקביוולנטי), שמלה לבנה (מחמיא לי יותר צבעים רוויים), וסידורי שולחנות (שזה הסידורי הפחות אהוב עלי, ואני בחורה מאד מסודרת), יקבעו את הציון שלי, כשאני בכלל לא רוצה להתקבל לאוניברסיטה הזו? חתונות זה נפלא (במיוחד למעצבי שמלות כלה ולמפיקי חתונות), ואפילו ביקרתי בעשרות רבות מהן ואני שמחה בשמחת האהובים שלי, אבל מתחת לכל הסביצ'ה עם הקצפת מה שחשוב באמת זה האירוע האמיתי, והוא מתרחש דווקא לפני קבלת הפנים, ואחרי הביקור בבנק בבוקר שאחרי והוא משמח אותי הרבה יותר.
בשיר החדש Everybody’s Getting Married, אני מדברת בדיוק על זה מזווית הרבה יותר חגיגית – חתונה. תומר לוי (חבר קרוב שלי ושותפי ליצירת הקליפים של MARBL) ואני החלטנו לקחת את זה צעד אחד קדימה, ולהפיק אחת. בקליפ, שצולם כולו בלוקיישנים שצדנו בקפידה בתל אביב, אני בתפקיד הכלה, בורחת מהחופה המאולתרת, עם האורחים והאורחות היפים והיפות (ויתרתי להם על צ'קים הפעם), במרדף שמתחיל באימון ספורטיבי מתון עם נעליים בלתי נוחות, ממשיך כסרט אקשן עם חמות פוטנציאלית כעוסה שהופכת לרובוט (כמובן) ונחתם על הספה בסלון, עם כוס יין אדום ביד, חיוך על הפנים וגב זועם (השלמנו מאז).
אני מוריה של מערכות יחסים. אני מוריה של אהבה, ויש לי הרבה ממנה, יש אהבה זוגית ויש אהבה משפחתית וחברית, ויש אהבה לרקום מילים ומנגינות עד שהזמן עומד מלכת והכל מתיישב במקום, ויש אהבה לשעה הראשונה בבוקר ולשעה האחרונה לפני השינה, ולמה שנצבר בטווח שבינהן, ויש אהבה לבישול וליוגה ולריצה ולהתפתחות אישית ולמידה, ויש אהבה למחשבות יפות, ולטיולים בלילה בלי מטרה נראית לעין. וכל האהבה הזו מקשטת לי את החיים ואני מודה עליה כל ערב לפני השינה בפנקס קטן עם משמעות גדולה.
אני אוהבת את האש שלי, גם את הצדדים השורפים שלה וגם את הצדדים המחממים והמאירים שלה, אני רוצה להיות מדויקת ולהמשיך לדייק את עצמי, אני רוצה לבחור את הבחירות שנכונות לי, להיות חופשיה, לאהוב עד שלא אזכור איפה הגבולות של הלב, שיאהבו אותי בלי האיפור של המוסכמות החברתיות, שיצאו איתי מהקווים וידעו גם לעלות איתי במדרגות הנעות היורדות, שהשקעים והבליטות בכף היד שלי יבלטו וישקעו ביד שתאחוז בה. אני רוצה לראות ולהיראות באמת.
יש גם מי שמאושר לבדו, ומי שבודד בתוך מערכת יחסים. תארו לכם איזה כיף היה לו היינו גדלים בחברה שמקדשת את האושר האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, שמעודדת לחשוב מחשבות ולדבר מילים שאנחנו הוגים בעצמנו, ולא לדקלם נאומים שכבר נכתבו בידי מישהו אחר. ואולי אנחנו כבר בדרך לשם. ואני? אני כבר יודעת להגיד ר׳ וגם ל׳, אז בסך הכל, הכל ממש בסדר. אני מזמינה אתכם להקשיב לשיר החדש, לצפות בקליפ, ולשתות איתי יין בסצנת הסיום.