בקבוצת סיכון: זו הפעם הראשונה שקפה מרסנד בן השבעים סגור וריק

קוראים לי בועז ובבעלותי בית קפה מרסנד. קפה מרסנד הוא תמצית הדברים שאני אוהב. מפגש של דורות, של אנשים מכל סוג וצבע, אוכל טעים, ניחוח של חליטות קפה והכל באווירה שמחה של עשייה.

קפה מרסנד. צילום: יח"צ

מרסנד הוא קפה יחיד במינו שתחילתו בשנות ה-50. כפי שניתן ללמוד מטיפה על הים כך בפינת פרישמן ובן יהודה אפשר להבין את רוחה של תל אביב, היוצרת, הליברלית והתורמת. בפינה אחת קבוצה של תיירים אשר מתכננים את ההרפתקה הבאה, בפינה ממול קבוצה של אמנים אשר דנים בתערוכה חדשה ובמרכז השכנים שמסיימים את יומם עם בירה קרה, את כולם אני מכיר והם כולם מכירים אותי.

ופתאום המקום סגור. יותר משלושים עובדים מוצאים לחל״ת ואני נשאר לבדי מול כל ההתחייבויות העצומות: בנקים, שכירויות, מיסים, עובדים, רשויות, המטחנה ממשיכה לטחון והצרור נקוב. ומה איתי? עם ילדי, ביתי, משפחתי? כל חיי תרמתי, צבא אח״כ מילואים, יזם. תמיד משלם לכולם וברוחב לב. מעולם לא ביקשתי דבר מאיש וגם לא ממדינת ישראל, סוג של אופי כזה.

ועכשיו עומד אני באמצע חלל הקפה הריק בין שולחנות הפוכים ושומע את הד צעדי. אני רוצה להאמין שהפעם המדינה תושיט לי יד ותחזיר לי מעט ממה שנתתי אני, רק קצת, כדי שאוכל לקיים את המוסד המשפחתי שלי ולהאמין שאני אזרח שווה זכויות בארץ בה בחרתי לחיות וליצור.

>> אתמול: מעיין בזק נלחמת על החיים של ה"פיקוק" וה"מיניבר"