הדרינק האחרון: בפיקוק לא יודעים מתי יראו אתכם שוב

זה לא כל כך נעים לראות פיקוק ומיני-בר סגור (צילום: מעיין בזק)
זה לא כל כך נעים לראות פיקוק ומיני-בר סגור (צילום: מעיין בזק)

"אנחנו אזרחים סוג ב'. לא יודעים מתי נוכל לשוב לאיזשהי שגרה שבה נפתח את הדלת. לא יודעים מתי נוכל לומר ל-214 אלף עובדי מסעדנות שהם חוזרים לעבודה". מעיין בזק, הפנים של הפיקוק, יוצאת למלחמה

ב-14 במרץ קיבלנו את ההודעה שהחל ממחר עלינו להיות סגורים.

התחושה באותו הערב הייתה קשה. מעולם לא סגרה תל אביב את עצמה. לא בזמנים הכי קשים שידעה העיר וידעה המדינה. תמיד ידענו שתפקידנו, דווקא ברגעים אלה, הוא להיות מי שישמרו על השפיות הנפשית של האנשים. לא כי חובה עליכם לצאת לאכול או לשתות או לרקוד, אבל ידעת שאם אתה צריך אנחנו שם.

הגיעה הקורונה ואיתה נטרפו הקלפים. התעוררנו למה שהפך בארבעה שבועות האחרונים למלחמה על חיינו, על מי שאנחנו, על מה שאנחנו לעיר הזו ולמדינה הזו. זה לא כיף להבין שאתה אזרח סוג ב'. זה לא נעים להבין שהמדינה שלך לא השכילה כבר 71 שנה לשנות חוק פשוט ששומר אותנו שווי זכויות בתקופות משבר. 

קמנו בבוקר להבין שאין לנו מושג מתי נוכל לפתוח את הדלת, מתי נוכל לחזור ולעשות את מה שאנחנו כל כך מתגעגעים אליו. כמה עצוב זה להסתובב בך תל אביב ולראות אותך עירומה, סגורה. אנחנו מתגעגעים לראות אתכם ישובים לשולחן או על הבר, משוחחים, שותים, טועמים

המדינה הפקירה את 214 אלף עובדי ענף המסעדנות. פיקוק (צילום: דין אהרוני רולנד)
המדינה הפקירה את 214 אלף עובדי ענף המסעדנות. פיקוק (צילום: דין אהרוני רולנד)

כיום במדינת ישראל ישנם 600 אלף איש שלא זכאים לדבר. לא זכאים לדמי אבטלה, לא זכאים להרגיש ביטחון כלכלי או נפשי, לא זכאים לשוב לשגרת חייהם כשהקורונה תחלוף. זה אולי נשמע גדול ובומבסטי. זה לא. עד כה מדינת ישראל לא עמדה לצידנו בשום שלב, למרות נאומים גדולים מצד ראש הממשלה. הוא ידע לספר על תקציבי סיוע של מיליארדים, ואז קמנו בבוקר לקרוא את האותיות הקטנות וגילינו ששוב, אנחנו לא זכאים לכלום. מילים ריקות מתוכן שנשמעות מצוין בשיחת הנפש הלילית של נתניהו איתנו. אפילו הבושה של להיתפס למחרת על הבטחות שווא, נעלמה כלא הייתה. 

קמנו בבוקר כדי להבין שמדינת ישראל מוכנה לומר שהיא איתנו רק ב-15 אחוז. והיא גם תתן לבנק להחליט אם לתת לנו הלוואה. רוצים לנחש מה? לבנק לא בא. ואין סיבה שיבוא לו. למה שבנק פרטי יסכים לתת ערבות של 85 אחוז כשהמדינה עצמה מוכנה לתת ערבות רק של 15 אחוז בלבד? בכל מדינה אירופאית אחרת המדינה ערבה ל-80-90 אחוז מההלוואות. בכל מדינה אירופאית אחרת קיבלו הלוואות מיד. למה לבנק להמר על מי שהמדינה מסרבת להמר עליו ומסרבת לעזור לו? ולאן בנק ישראל נעלם? זה לא תפקידו בדיוק?

תפס אותי Shai Berman ביד היום, אמר לי ״יאללה את עולה״.יש לך על הלב, זה הזמן להוציא החוצה.אז הוצאתי החוצה.אף אחד…

פורסם על ידי ‏‎Maayan Bazak‎‏ ב- יום ראשון, 19 באפריל 2020

אנחנו, חודש וקצת אחרי שסגרנו את הדלת, עדיין ממתינים לתשובות.

אבל בעיקר קמנו בבוקר להבין שאין לנו מושג מתי נוכל לפתוח את הדלת. מתי נוכל לחזור ולעשות את מה שאנחנו כל כך מתגעגעים אליו, את מה שמגדיר אותנו, במיוחד פה בעיר הזו. כמה עצוב זה להסתובב בך תל אביב ולראות אותך עירומה, סגורה, עצובה. אנחנו מתגעגעים לכל יום, אנחנו מתגעגעים לראות אתכם ישובים לשולחן או על הבר, משוחחים, שותים, טועמים.

מעיין בזק, טקס פרסי האוכל של Time Out 2016 (צילום: אסף ליברפרוינד)
מעיין בזק, טקס פרסי האוכל של Time Out 2016 (צילום: אסף ליברפרוינד)

וגם אני, אישית, כל כך מתגעגעת להיותנו אנושיים, חוגגים את הטוב, משחררים רגע מהלחץ של היומיום. מתגעגעת להקשיב לכם, לגעת, לצחוק איתכם, לחוות איתכם, לחוות אתכם. אנחנו לא באמת יודעים מתי נוכל לשוב לאיזשהי שגרה בה נפתח את הדלת ואתם תוכלו להיכנס פנימה. אנחנו לא יודעים מתי נוכל לומר ל 214 אלף העובדים של ענף המסעדנות שהם חוזרים לעבודה. אנחנו לא יודעים.

ועם התחושה הזו אנחנו מסתובבים כבר יותר מדי זמן, כשבעולם מדינות נותנות כתף ועזרה כי הן מבינות עד כמה אנחנו חשובים למרקם החברתי, עד כמה אנחנו חשובים לפורקן הנפשי של בני אדם, לשפיות שלהם. מדינת ישראל מבינה את זה, מדינת ישראל יודעת את זה ומדינת ישראל גוררת רגליים לאט ולא במקרה. היא גורמת לנו להרגיש אזרחים סוג ב', לא שווי זכויות ולא שווי תשומת לב. אבל אתם כבר הספקתם להכיר אותנו. עוד לא אמרנו את המילה האחרונה. מבטיחה.