פול תומס אנדרסון עושה טרנטינו: "קרב רודף קרב" שווה חמישה כוכבים

מבין הקולנוענים האמריקאים הבולטים שהחלו לעשות סרטים בשנות התשעים של המאה שעברה, בהם ווס אנדרסון, דיוויד פינצ'ר וקוונטין טרנטינו, נדמה שאין ויכוח על כך שפול תומס אנדרסון הוא הגדול מכולם. תשעת סרטיו אמנם לא זכו להצלחות קופתיות גדולות במיוחד, אך הוא גרף 11 מועמדויות לאוסקר על שישה מהם – "לילות בוגי", "מגנוליה", "מידות רעות", "זה ייגמר בדם", "חוטים נסתרים" ו"ליקריץ פיצה". גם שלושת האחרים – "הימור כושל", "מוכה אהבה" ו"המאסטר" – היו מצוינים, ואף לא אחד מהם דמה לקודמו. נהוג לומר שאוטר קולנועי שב ועושה את אותו סרט, אבל זה לא המקרה של אנדרסון שבכל סרט פונה לכיוון שונה מבחינה נרטיבית וסגנונית. רק הפסקולים העצבניים שג'וני גרינווד מלחין עבורו מאז "זה ייגמר בדם" מעניקים לסרטיו סוג של אחידות.
>> רדפורד הגדול: נער הזהב של הוליווד הצליח להציב לה אלטרנטיבה

בסרטו העשירי, "קרב רודף קרב", אנדרסון עובד לראשונה עם תקציב הוליוודי של יותר ממאה מיליון דולר, ובהתאם הוא כתב תסריט למשהו שיכול להיקרא סרט ז'אנר. התבנית הז'אנרית משמשת אותו לעיסוק בתכנים בוערים מבחינה פוליטית – וגם זה חדש אצלו – ללא קמצוץ של צדקנות. זאת דרמת אקשן לחוצה, שהחזיקה אותי מתוחה רגשית מכותרת הפתיחה ועד הסיום – וזה סרט באורך 160 דקות.

יש לציין שכותרת הפתיחה לא מופיעה בהתחלה. קודם לה תקציר אירועים ארוך למדי, שבו ליאונרדו דיקפריו הוא דמות משנה נגררת, כמעט חיוורת. זאת הצגה יוצאת דופן ומעניינת של מי שיהפוך בהמשך לגיבור הסרט. אחרי סצנת הקטמין הבלתי נשכחת ב"הזאב מוול סטריט", דיקפריו שב לגלם גבר שצריכת סמים (קלים) ארוכת שנים קצת דפקה לו את המוח, והוא נפלא כתמיד. חלוק הבית המשובץ, שמחליף את המעילים הארוכים מהסרטים של סרג'יו לאונה וקלינט איסטווד, הופך אותו לגיבור אקשן מסוג חדש. וזה גם מסוגנן, וגם אותנטי לדמות.

משום שכבר כתבתי פעמיים "אקשן", ומשום שעל הפוסטר הישראלי מופיע ציטוט של סטיבן ספילברג באלה המילים: "מטורף. אקשן בלי סוף. מדהים", אני רוצה לחדד שאין בסרט הרבה סצנות אקשן במובן המקובל. אבל מה שיש פוער פה. קשה להאמין שזה אפשרי, אבל אנדרסון המציא דרך חדשה לצלם מרדף, וזה אפקטיבי בצורה בלתי רגילה. הפסקול המבריק שהלחין גרינווד תורם רבות לחוויה החושית של הסרט.

לא ארחיב על העלילה. אציין רק שהתסריט עתיר השלוחות נכתב בהשראת הרומן "Vineland" מאת תומס פינצ'ון, ושהוא מספר על ארבעה גופים הפועלים מתחת לפני השטח, בין אם מחתרות או מה שנקרא דיפ סטייט. שניים מתוכם מוצגים לפני ששם הסרט מופיע על המסך, ושניים נוספים נחשפים בהמשכו. והכל מתחבר באופן מחוכם להפליא.

שון פן, שהופיע בתפקיד קטן ב"ליקריץ פיצה", מגלם איש צבא שבתחילת הסרט מפקד על מתקן בו מרוכזים מהגרים לא חוקיים מדרום אמריקה. זה לא רק תפקיד שהוטל עליו – הוא מאמין בכל ליבו באידיאולוגיה של עליונות לבנה. אבל מתחת לחגורה קורים דברים אחרים. זאת דמות קיצונית ומגוחכת ואיכשהו נוגעת ללב בשבר הפנימי שלה. קשה לדמיין שפן לא יזכה באוסקר השלישי שלו על ההופעה הפנומנלית שלו. גם בניסיו דל טורו מצוין, בהופעה מאופקת יותר.

אפשר לומר ש"קרב רודף קרב" הוא הסרט הכי טרנטינואי של אנדרסון, בשלבו דמויות קיצוניות, דיאלוגים מחודדים וסצנות אבסורדיות, חלקן מצחיקות ממש. אבל הוא גם מרגש ממש, בספרו על אבא שיוצא להציל את בתו. ברוח הזמן, הבת (צ'ייס אינפיניטי, שנקראה כך על שם הדמות שגילמה ניקול קידמן ב"באטמן לנצח"), מסתדרת לא רע בעצמה, וגם זה מפותח באופן טבעי ובלתי הצהרתי.

"קרב רודף קרב" נועד להיות פופולארי יותר מסרטיו הקודמים של אנדרסון, ולכן הוא יוצא למסכים כמה חודשים לפני עונת האוסקרים. אך נראה שהפעם הוא קרוב יותר מאי פעם לגרוף כמה פסלונים מוזהבים. וזה לא נאמר לרעתו.
5 כוכבים
One Battle After Another בימוי: פול תומס אנדרסון. עם ליאונרדו דיקפריו, שון פן, בניסיו דל טורו, רג'ינה הול. ארה"ב 2025, 162 דק'