לכסף יש טעם מר: לא בכל יום פורש מבקר המסעדות שלנו. היום כן
"מאוד קל ללכת כל שבוע למסעדות כשאתה מגיש ל'טיים אאוט' את החשבון. זה הרבה יותר מורכב להודות בפני עצמך שאם היית צריך לשלם על הארוחה בעצמך, זה לא היה קורה. אלא אם היית מחליט, נניח, שהחודש לא מאכילים את הילדים" // עודד קרמר, מבקר המסעדות של "טיים אאוט" 2023-2021, טור פרידה
שמונה שבועות. זה רשמית הזמן שבו אני נמנע ממסעדות וזה לא מאוד חסר לי. או שאולי זה לא נכון. יש דברים שחסרים. האוכל, באופן מפתיע, הוא דווקא לא אחד מהם. מסעדות הן כל כך הרבה יותר מזה. הן הריגוש שביציאה, הן הבילוי החברתי, הן הדינמיקה הזוגית. והן הכסף. הרבה כסף. כל כך הרבה שלא משנה מה אכלת, הטעם בסוף הוא מרירות כלכלית.
וזה מבאס. כי אני אוהב מסעדות. או לפחות אהבתי פעם. אין כמו התחושה שאתה מקבל כשאתה מתיישב במקום חדש ומקבל הצצה ראשונה לתפריט. או הזיכרון של ביס ראשון קסום שכל כך מהמם אותך שבאותו הרגע אתה יודע שבשביל המנה הזו, ברור שתחזור שוב. אבל אפילו זה כבר לא מצליח להסתיר את הפיל שבחדר. כלומר את הארנק. כלומר אותנו.
שלא יובן לא נכון. יש מסביבנו אנשים שכסף פנוי הוא לא בעיה עבורם. אין פה איזה שיפוטיות ערכית. אם כסף הוא לא עניין, המסעדות בתל אביב הן בטופ. תיכף גם יהיו כאן כוכבי מישלן ובכלל תוכלו להרגיש באירופה. בכיף שיהיה. מפרגנות. רק שעבור רובנו (וזה שאני אדגיש שוב כמה "זאת לא קנאה", רק יבהיר כמה זה כן), מסעדות הפכו לאירוע כלכלי משמעותי. משמעותי וחונק.
זה מאוד קל ללכת כל שבוע למסעדות כשאתה מגיש ל"טיים אאוט" את החשבון. זה הרבה יותר מורכב להודות בפני עצמך שאם היית צריך לשלם על הארוחה בעצמך, זה לא היה קורה. אלא אם היית, נניח, מחליט שהחודש לא מאכילים את הילדים. והכי מבאסת זאת התובנה שהתפקיד שלך הוא ליצר אצל אנשים FOMO למשהו, שאתה וכנראה שגם הם, לא באמת יכולים להרשות לעצמם.
האם זה עצוב? קצת. השנים האחרונות היו, מבחינה קולינרית, לונה פארק מרהיב. 150 ביקורות. יותר מ-100 שבועות ברציפות. כל שבוע מסעדה חדשה. כל שבוע סיפור חדש. למישהו כמוני, שאוהב לאכול, ועוד יותר מזה אוהב ללרלר על מה שהוא אכל, זה היה ג'וב החלומות. אף פעם לא הבנתי מבקרי מסעדות שרק מחפשים לקטול. שולחים אותך כל שבוע לאכול, ואז עוד משלמים לך לספר איך היה. פאקינג העבודה הכי טובה בעולם, אתה יכול להיות קצת פחות קפוץ תחת לגבי זה.
המסעדות הראשונות בעולם הוקמו בפריז באמצע המאה ה-18. באותה תקופה, בשנים שלפני המהפיכה, נוצרה בצרפת שכבה של בני המעמד הבינוני שהפכו לסוחרים עשירים. מסעדות היו מקום שתמורת תשלום נאה הציע להם חוויה חד פעמית – הלקוחות היו מתלבשים כמו לנשף מלכותי, משרתים היו מקבלים אותם בכניסה, ולאורך כל הערב הם היו מבלים כאילו הם בני אצולה בארמון המלך. אוכל היה רק חלק מהחוויה.
בהרבה מובנים עידן המסעדות המודרני עשה סיבוב שלם וחזר לנקודת ההתחלה. המסעדות היום כבר לא מוכרות לנו רק אוכל, בעיקר כי הן יודעות שגם במדינה היקרה ביותר ב-OECD יש גבול כמה אנשים יהיו מוכנים לשלם רק על אוכל. זה צריך להיות הרבה יותר מזה. פילוסופיה, פרזנטציה, כמויות בלתי נגמרות של כישרון במקרה הטוב או יומרה במקרים אחרים.
וזה קורה. OCD היא חוויה קולינרית ששווה גם פי 1.5 ממה שהיא עולה היום. מחניודה, היבה, בסטה, ג'ורג' וג'ון, פרא, A, תמנע, R48, דריה, צפון-אברקסס, האדסון – בכל אחת מהן אני מוכן להתייצב בכל רגע נתון אם רק תבטיחו לי שמישהו אחר ישלם. כולן מבטיחות לך ערב שיהיה הרבה יותר מסתם אוכל. ולמרות זאת אין שום דרך להגיד על אף אחת מהן שאתם "חייבים לאכול בהן", כשאתה בעצם אומר "לכו דפקו 1,000 ₪ לזוג".
יש גם מקומות נפלאים אחרים כמובן. רובם, באופן לא מפתיע, בדרום העיר. חנן מרגילן עדיין מספק VFM ברמה בינלאומית. אל מאנו בתחנה המרכזית הישנה היא המקום הויאטנאמי/פיליפיני הכי אותנטי בצד הזה של השבר הסורי-אפריקאי. גורקה קיטשן, השכנה, אומנם קצת ירדה ברמה אבל כיסוני המומו שלה הם עדיין רמה אחת מעל כל כיסון אחר בעיר. הן אולי לא נותנות חוויה של חצר מלוכה, אבל אוכל ממש טעים במחיר ממש הגון לגמרי יכול לגרום לך להרגיש נסיכה.
ברמה האישית נשאר לי רק להגיד תודה. לירון העורך ויובל המו"ל שנתנו לי יד חופשית וחשבון הוצאות. לקרן, שהלכה איתי לכל המסעדות, גם לאלו שכמאמר הנביאה פרסיליה a woman ain't supposed to see, ולכל מי שהיה מעורב לאורך הדרך. עכשיו אם תסלחו לי, אני קופץ לדפוק שווארמה.