25 שנה לאומן 17

ראובן לובלין, הסנדק של חיי הלילה, לא נותן לשום דבר לעצור אותו

ראובן לובלין (צילום: איליה מלניקוב)
ראובן לובלין (צילום: איליה מלניקוב)

אין דבר שלובלין לא ראה בארבעת העשורים שבהם הוא עיצב את חיי הלילה הישראליים. בגיל 62, גם אחרי ההסתבכות בפרשת שוחד הנדל"ן, הוא מתכנן מקום חדש

29 במאי 2019

ישנה הפעם ההיא שריצ'י הוטין (פלסטיקמן) ניגן לראשונה מינימל ובבוקר ביציאה מהמועדון 300 דלוקים שכבו על הכביש בחניה כדי שלא יגיע למלון, רק שיחזור לנגן. והפעם ההיא שהכירו לו בחנות תקליטים ברוטרדם הולנדי מוזר בשם טייסטו שסיפר לו על המוזיקה שהוא עושה, "קלאב טראנס", ומיד קיבל ממנו 300 דולר וכרטיסי טיסה כדי שיבוא לנגן בירושלים. והפעם ההיא שסירקוליישן הגיעו בתקופה של הפיגועים, ובזמן ששהו במלון מצודת דוד ראש של מחבל מתאבד עף להם לתוך החדר, מה שלא הפריע להם לתת בראש בערב במסיבה. והפעם ההיא שמיקי לוי, מפקד מחוז ירושלים, הגיע עם פמלייתו לחזות בפלא הירושלמי של המועדון הגדול בעיר, והוא התחבא בקומה העליונה כי הוא חשב שבאים לסגור לו את המסיבה. "אני אומר זהו, המקום מפורק", הוא אומר במבטא הדרום אמריקאי שלו, "20 קצינים בגינה, גיהינום המקום, אני בא והוא מסתכל עליי, אומר לי ככה, כל הכבוד. אתה מאמין? ככה הוא אומר לי, כל הכבוד. חבל שלא נהיה מפכ"ל".

האירועים הללו ממלאים בקושי פסקה אחת בספר הזיכרונות עב הכרס שנושא עמו בלבו ראובן לובלין, שייסד לפני 25 שנה בירושלים את האומן 17 זצ"ל, שהמסיבות בו נכתבו בדברי הימים של הבליינים על התקופה שבה הכביש בין תל אביב לירושלים היה המקף שמחבר בין חוויות אלקטרוניות הדוניסטיות ואקסטטיות. לובלין זוכר את כל מי שניגן שם. "80 אחוז מאלה שמנגנים היום במסיבות ניגנו באומן לפני 20, 15, 10 שנים", הוא אומר. אבל לובלין (62) לא מסתכל רק לאחור. האומן 17 בתל אביב, שנפתח ב־2005, עדיין חי ובועט. בשורת הטכנו שהוא הביא עם הקמת הדלי ז"ל באלנבי עדיין מהדהדת במועדוני העיר, גם בבית מעריב שאותו הקים לפני שלוש שנים. בימים אלה בית מעריב סוגר את שעריו, אבל ללובלין, שלעצור ולנוח הם לא אופציה עבורו, כבר יש תוכניות חדשות.

מה התכנון לגבי המקום החדש?
"מקום קטן יחסית, אבל זו בעיה עם הדי.ג'ייז כי אתה לא יכול לעשות יבוא. הייתי רוצה לקדם את הדי.ג'ייז הישראלים, יש כמה טובים שאין סיבה בעולם לא לקדם אותם. באומן היה לנו כמה שנים רזידנט שלא מנגן במקומות אחרים. כולם רצו אותו ולא נתתי. אתה עובד פה, מרוויח כמו מלך, אבל לא יוצא מפה, כי מה זה מועדון? זה המוזיקה שלו, וזה מה שמוכר. זה כמו מסעדה – יש לך טבח שלך, וזה מה שהכי הורג אותי במועדונים. מועדון זה כמו מסעדה בקטע של מוזיקה. אם הטבח שלך מבשל בכל מקום אז איזו מין מסעדה יש לך? תמיד בכל מועדון שלי עד שהגעתי לתל אביב הרזידנט מנגן רק במקום שלך, בתוך העיר שלך. פה אין תרבות כזאת".

300 דולר ישר. ראובן לובלין עם טייסטו בניצנים, 2002 (צילום: שמיה לוי, ארכיון: עמרי היילברונר)
300 דולר ישר. ראובן לובלין עם טייסטו בניצנים, 2002 (צילום: שמיה לוי, ארכיון: עמרי היילברונר)

זה עניין של דור?
"זה עניין כספי, שום מועדון לא יכול לשלם לרזידנט 20־30 אלף בחודש".

פעם היה אפשר?
"גם היום אפשר, תלוי בצוות. אחת הבעיות היום היא הצוות. אצלנו הצוות היה חלק מהמועדון, הם לא באף מקום אחר. בתל אביב זה מגעיל, זה לא הוגן, זה פוגע במועדונים ופוגע ביחצנים, כי בסוף הם עושים סיבוב שנתיים והולכים הביתה במקום להיות 20 שנה, כי הם רוצים כסף עכשיו, הם לא מבינים שאם אתה נשאר במקום ובונה אותו, כולם ביחד מתחילים לעשות כסף".

זה לא משהו שאפשר לשנות?
"האמון בין אנשים השתנה, יש חוסר טראסט. פעם אנשים היו יותר אידיאליסטים, וכל המדינה שלנו קצת דפוקה, אין אידיאלים, אין ריל פיפל, אין. תל אביב זו בעיה, אבל אני בטוח שבבאר שבע למשל האנשים נאמנים למקום שלהם, כמו שהיה פעם בירושלים פעם".

ירושלים פעם? נעשה את זה קצר: מועדון ה־12 וחצי באוניברסיטה העברית (שיו"ר אגודת הסטודנטים צחי הנגבי נתן לו לנהל, עם הדורמן אביגדור ליברמן), הבארטון, ז'ראר דפארדיה, סינג סינג, האופרה, דקדנס, אינקוגניטו, המיראז'. על כל המקומות האלה חתום ראובן אוסקר לובלין, יליד ארגנטינה שעלה לבדו מפרו ב־1978 ובכלל תכנן להיות טייס בחיל האוויר לפני שפיתח חיבה למוזיקה אלקטרונית. "אם הייתה לי אפשרות להיות משהו אחר הייתי פיזיקאי, אבל לא היה לי אבא שיממן אותי, אז למדתי להיות טכנאי ואז התחלתי לתקלט ואז הפכתי לכוכב".

סרג'נט לובלין (צילום: שמיה לוי, ארכיון: עמרי היילברונר)
סרג'נט לובלין (צילום: שמיה לוי, ארכיון: עמרי היילברונר)

כנער הוא היה מגיע לקולנוע המקומי בשכונה בעיר קוסקו לצפות בסרט על וודסטוק. "כל החברים מסטולים רואים ג'ימי הנדריקס, כל שבוע אותו סרט, ומי היה הגיבור שלי? מייקל לאנג", הוא מספר על אחד ממפיקי הפסטיבל. האווירה, הווייב, החשמל, כל אלה משכו את הילד מקוסקו, אבל כל אלה היו משניים לעניין האמיתי. "בשבילי העניין היה הבן אדם שעשה את האירוע הזה. וואלה, איזה מניאק, שיחק אותה".

לאורך שנות ה־80 העליזות, חוץ מלנהל מועדונים הילד מפרו מחזיק גם במסעדה, משרד כרטיסים, חנות תקליטים, חברת הגברה וחברת הפקה של מופעים בינלאומיים בירושלים, שהביאה את ג'ו קוקר, סמנתה פוקס ואיגי פופ. "מכיר את נינה האגן? הראשונה של הפאנק הגרמני, הכי מטורפת. לא מכיר אה? אתה צעיר". האגן, שהייתה מגה פופולרית בישראל של אותן שנים, הגיעה לביקור בארץ, ולובלין הופקד על הסיור בירושלים. "לקחתי אותה לכנסיית הקבר בעיר העתיקה, איך שהגענו יצאו הכמרים והתחילו לצעוק עלינו 'השטן!', ועושים לנו 'תלכו מפה' עם הקרוס! מטורף".

"פעם אחת, באפטר מטורף באומן ירושלים, עליתי למשרד דרך דלת צדדית, אני בא ופותח את הדלת ורואה מישהי מחרבנת במדרגות. אמרתי 'וואלה, הצלחתי'"

לובלין יורה עוד אנקדוטה מאותה התקופה. 1982, לובלין החייל חוזר מלבנון ("הייתה לי מסעדה אז"), ושוקי וייס ואמנון צבן מרימים לו טלפון: "'רוצה ג'ו קוקר בירושלים?'. 8,000 דולר, תבין את המחירים, כולל אולם", הוא מספר. לובלין נענה בחיוב והחליט שיארח את קוקר במסעדה שלו. "בדיוק הייתה לג'ו קוקר תקופה של סמים קשים שכמעט הלך פארטה", הוא אומר. ומי מגיע עם קוקר למסעדה? אותו מייקל לאנג ממסך הקולנוע בקוסקו, שהוצמד לקוקר למלאכת השיקום והניהול. "הוא מגיע אליי, למסעדה שלי, הילד מפרו, הכוכב של וודסטוק ודיוויד בליין. זה ניצחון!".

הקהל נהיה מפונק

אחרי הניצחון הקטן עם מייקל לאנג הצליח לובלין לבסס את עצמו כאיש עסקים מוצלח בחיי הלילה. ב־1994 הוא שילב את הניסיון הניהולי שצבר ואת הידע המוזיקלי שלו לפאר היצירה שלו, האומן 17, שנפתח באזור התעשייה בתלפיות עם שישה שותפים נוספים. לובלין התעקש לנגן במועדון האוס, השותפים טענו שהוא עושה נזק. בהמשך הדרך, כששמות בינלאומיים התחילו להגיע למועדון, התברר שהוא צדק. "לא היה לפני דבר כזה ולא יהיה עוד", הוא נזכר בערגה במקום שעיצב וחינך מוזיקלית דור שלם של בליינים. "סהר זנגלביץ' היה מנגן, ונערים בתיכון שהיום שומעים אייל גולן היו מקבלים לראש האוס או פרוגרסיב".

דלוקים טילים. אפטר עצמאות באומן 17 בירושלים, 2000 (צילום: שמיה לוי, ארכיון: עמרי היילברונר)
דלוקים טילים. אפטר עצמאות באומן 17 בירושלים, 2000 (צילום: שמיה לוי, ארכיון: עמרי היילברונר)

המסיבות הזכורות ביותר מהתקופה ההיא היו האפטרים שאותם ייחצן שירזי, שחבר אל לובלין ב־1997 והגדיל את המיתולוגיה. "פעם אחת, באפטר מטורף באומן ירושלים, עליתי למשרד דרך דלת צדדית, אני בא ופותח את הדלת ורואה מישהי מחרבנת במדרגות. אמרתי 'וואלה, הצלחתי', זה היה מדהים. וואו. תחשוב אתה עולה בלילה ומישהי מחרבנת במדרגות, זה מה היה".

והקהל השתנה מאז לדעתך?
"הקהל הרבה יותר מפונק, אני אהבתי שהיה הארדקור, שאתה בא למועדון וחוזר הביתה מלוכלך, הנעליים שלך חבל על הזמן. אתה רוצה ללכת לשירותים – תביא את הנייר שלך, אין פה נייר ואל תבלבל את המוח. ככה אהבתי את המקום, הארררד. אפילו שהמקום היה עם תאורה וסאונד פגז, כל שאר הסרוויס לא קיים, לא קיים. אנשים היו באים למות".

הסיבה שאנשים היו באים למות אצלו הייתה קשורה קודם כל למוזיקה. "היום ילד יכול לראות פה את דריק מיי. פעם זה לא היה ככה, היינו צריכים בפינצטה לקנות ולבחור את התוכן", מספר לובלין. מדי חודש הוא היה מזמין ארגזים של תקליטים ושומע עם הצוות בטקסיות תקליט תקליט כדי להכין סטים. "על כל 300 תקליטים רק 20 היו טובים, אתה קולט מה אני אומר לך? היום אתה קונה טראק בדולר וחצי".

"הבאתי דברים חריפים ברמה, אחד שלוקח גוש קרח ותופס איתו את הביצים שלו, סאדו קשה, זוג שמזדיין על הבמה. זה היה חשוב לנו"

חוץ מהמוזיקה, גם האמנות והתפאורה היו חלק בלתי נפרד מהמסיבות ("השקענו באמנות, בהפקות, עשרות אלפי שקלים ליום אחד, מי עושה את זה היום?"). וכן, גם הסקס, לא רק באוויר אלא גם בשירותים ואפילו על הבמה. "המסיבות שלנו היו מלאות סקס", אומר לובלין, "היו הופעות על הבמה בהרבה מהאפטרים. הבאתי דברים חריפים ברמה, אחד שלוקח גוש קרח ותופס איתו את הביצים שלו, סאדו קשה, זוג שמזדיין על הבמה תוך כדי האפטר. תחשוב על הילדות הטובות של ירושלים רואות על במה שתי חיות מתחילים להתחרמן ובסוף ההוא יורד על ארבע וההיא מכניסה לו את הזה בפנים. היינו חריפים, מוזיקה מטורפת, הארדקור על הבמה. הקטע המיני היה חשוב לנו".

למה?
"זו הייתה התקופה של האקסטה וכולם היו חרמנים. לתת משהו שמחרמן על הבמה זה היה עוד יותר".

אתה רואה משהו כזה קורה בירושלים היום?
"אין צ'אנס, אין צ'אנס, זה לא קורה יותר, לא נשאר מועדון אחד בירושלים. שני המועדונים האחרונים בירושלים סגרו לפני שלושה חודשים".

למה?
"בירושלים הקהל לא הלך קדימה אלא אחורה, ויש הגירה – אלה שאוהבים מוזיקה אלקטרונית עזבו, לא נשאר אף אחד. אין לך עם מי לפתוח מועדון, לא מבחינת קהל ולא מבחינת עבודה".

שעתם של המגה קלאבים. האומן 17 בתל אביב (צילום: שמיה לוי, ארכיון: עמרי היילברונר)
שעתם של המגה קלאבים. האומן 17 בתל אביב (צילום: שמיה לוי, ארכיון: עמרי היילברונר)

ב־2005, שנתיים לפני הסגירה של האומן בירושלים, פתח לובלין את הגרסה התל אביבית של המועדון (סניף נוסף בחיפה לא זכה להאריך שנים). "היה פה מועדון פצצה, אחד ההיסטוריים של תל אביב, הדינמו דבש", הוא נזכר בלילה שבו ירד מירושלים של מעלה לתל אביב של מטה. "באתי לפה איזה לילה שיכור, היו פה אורות אדומים מסביב, בתי זונות, לא כמו היום, והמקום נראה מלוכלך, ג'יפה. היה אמצע לילה והייתי בסטלה, אמרתי: פה אני אבנה מועדון. לקח שנתיים־שלוש אבל הגעתי למקום שרציתי. זה הקטע של האומן תל אביב, זה מה שמשך אותי – הלכלוך, האופל". בניגוד לירושלים שבה התחרות לאומן 17 הייתה קלושה אם בכלל קיימת, תל אביב של 2005 הייתה שעתם הגדולה של המגה קלאבים: הברזילי, Vox, Dome, TLV ועוד. 14 שנים אחר כך, לובלין והאומן עדיין עומדים.

מה גרם לאומן תל אביב להחזיק כל כך הרבה שנים?
"האומן תל אביב הוא הבית של הגייז. מהיום הראשון שירזי היה פה בימי שישי. עריסה, דרעק, פוראבר תל אביב, ביף. כל הליינים פה זה ימי שישי, בחמישי משכירים, ויש גם אירועים – אפשר אפילו להתחתן באומן 17".

עדיין רוקד

במשרדי האומן 17 ברחוב בנבנישתי בתל אביב, האיש שכולו טמפרמנט דרום אמריקאי מדליק סיגריות מרלבורו אדום בשרשרת ומכבה אותן בחצי. "תחשוב, היה פה בניין, הורדתי אותו, ובניתי מאפס. מי בנה מועדון מאפס? זה לא קיים, הייתי מטורף, צעיר מפגר, איש מועדונים. טוב, אז מה אתה רוצה לשאול אותי? רגע, ספר לי, איפה אתה אוהב לבלות", הוא לוקח את תפקיד המראיין. ככה זה כשאתה מכונה הסנדק של חיי הלילה. מלכים באים והולכים, תחומים בממדי הזמן והרלוונטיות, אבל מי שמשח חלק לא מבוטל מהם זה לובלין עצמו, עם קילומטראז' של 40 שנה בתחום.

לובלין (צילום: איליה מלניקוב)
לובלין (צילום: איליה מלניקוב)

במועדונים אחרים לובלין לא מבקר היום. הוא לא מתרשם מהסצנה. "יש ריבוי מטורף של די.ג'ייז שמגיעים לארץ, הגוד טייסט נעלם. פעם הרזידנט היה הדבר החשוב, אנשים באו למועדון בשבילו, ומפעם לפעם הבאת אורח ואז היה מרגש. היום אם לא הבאת די.ג'יי ב־20־30 אלף אירו לא באים אנשים. זה מטורף, הישראלים לא אוהבים את הישראלים".

מימי האומן העליזים כל תרבות הבילוי השתנתה. לא רק בקצה היקר של הסקאלה, של הבלוק שמביא אמנים מחו"ל, אלא גם בקצה השני שבו אפשר לצאת לרקוד בחינם, במקומות כמו הרומנו. לובלין קורא לכל זה "מועדוני צעצוע". לדבריו, "מועדונים זה חורף. בסוף יוני עושים מסיבת סגירה, ביולי־אוגוסט משפרים, ובספטמבר פותחים. צריך לרענן. למועדון אסור להיות פתוח 12 חודשים, הבנת? במיוחד במועדונים כמו היום שאין השקעה בתוכן, באמנות, בדקוריישן. אתה מגיע לאותו מקום כל הזמן, אותו קיר, אותו פנס, אין את זה שכל שבוע אתה מגיע למשהו חדש".

"למועדון אסור להיות פתוח 12 חודשים. במיוחד במועדונים כמו היום שאין השקעה בתוכן, באמנות, בדקוריישן. אתה מגיע לאותו מקום כל הזמן"

אתה עדיין רוקד?
"כן, כשאני כבר יוצא, אלוהים, זה עד הסוף. זה אני".

שותה?
"במסיבה בטח, במסיבה הולך עד הסוף. בגלל זה אני לא מבלה הרבה".

כל השנים אתה פה ואתה עדיין גר בירושלים. מה יש שם שאין פה?
"אבנים. מה זאת אומרת, זו עיר יפה, עזוב שטויות. פה עיר פח זבל, כולל הצפון. אבל אני אצטרך לעבור בסוף, הילדים פה. הלכנו להרצליה פיתוח לחפש בית, כל הבתים נראים עזובים, לא צבועים, וזאת הרצליה פיתוח הגדולה! החלטנו שנבוא לפה, אבל אני חייב מנגל, חייב גינה, אוכל כל יום על האש. אז נמצא דירת גן, ייקח שנתיים־שלוש כי קשה למצוא, אבל אעבור בסוף. לא תהיה ברירה".

המלאכיות של ראובן. לובלין באומן 17 בירושלים (צילום: שמיה לוי, ארכיון: עמרי היילברונר)
המלאכיות של ראובן. לובלין באומן 17 בירושלים (צילום: שמיה לוי, ארכיון: עמרי היילברונר)

יש לך נכדים?
"לא. תרגיע. אם לא היו לי ילדים הייתי נשאר בירושלים. מה אותנטי פה? אני חילוני, אתאיסט. בירושלים, 3,000 שנה יש דם מתחת לאדמה, אנשים מתו במיליונים מתחת לאדמה הזאת. אתה מגיע לשם אתה מרגיש את הבלגן, ואני אוהב בלגן. פה בתל אביב מה אתה מרגיש? עוד עיר. אם יש לך כסף תעבור לירושלים, זאת האמת, דאטס איזראל, הנה אתה רואה, זאת הציונות שלי. באתי לציונות, לא באתי לכוח. הרבה איבדו את זה, הפכו נאציונליסטים, לא הקטע ההיסטורי מה שמעניין אותם. הלוואי שהיינו בשלום וחיים ביחד".

איך נראה סדר היום שלך?
"אני עובד מהבית, היום לא צריך להיות בשום מקום. שלוש פעמים בשבוע אני יורד לתל אביב לפגישות, גומר את הפגישות, שש בערב חזרה הביתה, וזהו. אבל מהבית אני עובד כל השעות. בשתיים־שלוש אני הולך לישון וקם בשש. הגיל, אני סובל מזה. אני גם קם באמצע הלילה לעשות פיפי פעמיים־שלוש, אף פעם לא קרה לי דבר כזה, אבל זה קורה, בסוף זה קורה. בשש וחצי הכלב מתחיל עם הרעש, והלך לי היום".

אתה עושה ספורט?
"ניסיתי לעשות ספורט, אבל נתפס לי הגב".

שלוש נקישות מצית על הראש

בחודש מרץ האחרון השתרבב שמו של לובלין לכותרות בהקשר לא משמח. בין שמות החשודים בתיק 1803 – חקירה משטרתית בחשד לעברות שוחד, העלמת מס והלבנת הון לקידום מיזמי נדל"ן בתל אביב ובראשון לציון – נמצא גם שמו של לובלין. הוא חשוד שלכאורה נעזר בשירותיו של ארנון גלעדי (המשנה לראש עיריית תל אביב־יפו לשעבר וחבר מועצה בהווה) לקידום מיזמי נדל"ן שלו בתמורה לעשרות אלפי ש"ח שהעביר לעמותה פיקטיבית שהקים גלעדי. זו לא ההיתקלות הראשונה של לובלין עם החוק. במסיבת הסילבסטר של 2002 באומן בירושלים פשטו אנשי מס הכנסה על המקום על רקע חשד להעלמת מס בגובה 11 מיליון ש"ח והגשת דוחות כוזבים במשך שלוש שנים. לובלין נידון ל־30 חודשי מאסר, מהם 18 חודשים בפועל, ולקנס של 200 אלף ש"ח. לפני שנכנס למעשיהו הוא בחר ברונן מיילי כמחליף לניהול המועדון במקומו. הוא הומלך בהליך טקסי של שלוש נקישות מצית על הראש.

היום לובלין לא מסתיר את מעשיו, אבל אולי מעט מיתמם. "שילמנו לדי.ג'יי ולעובדים כמו ששילמנו, ולא היו אז חברות אבטחה, אז היינו מביאים סטודנטים מהאוניברסיטה העברית", הוא אומר. "יש להם מלגות, אתה לא יכול לתת תלוש כי אז הוא לא יקבל מלגה, אז שילמנו ביד. אבל תבין, שילמנו ביוקר, לא לקחנו לכיס, כל השוק היה בשחור. שמע, אני באתי מחו"ל, זה מה שאני למדתי, הבנת מה אני אומר? ככה זה היה".

עכשיו השם שלך שוב בכותרות.
"מה שקרה זה שבן אדם שאני מכיר שנים, שלא עשה שום דבר לא בסדר, ביקש עבור חבר, מנהל מחלקה בעירייה, לעזור לעמותה שעוזרת בדרום תל אביב. תרמתי. לא הייתה כוונה, כלום, לא מגיע לי שום דבר. נקווה שנעבור את זה בשלום, לא עשיתי שום דבר נגד החוק".

חזר לטכנו. בית מעריב (צילום: דניאל פרנקל)
חזר לטכנו. בית מעריב (צילום: דניאל פרנקל)

ההסתבכות בפרשה מעיבה על תקופה טובה בחייו של לובלין. ב־2017 הוא זכה בפרס מפעל חיים בטקס פרסי חיי הלילה, בבחירות המקומיות האחרונות הוא אפילו רץ ברשימתו של זאב אלקין. חוץ מקלאבים לובלין הוא הבעלים של הגן האורבני בסלמה ושל חברת ההפקות לובליאנה, האחראית לכמה הפקות גדולות מדי שנה, בהן ארמין ואן ביורן באילת, צ'יינסמוקרס, אפרוג'ק, דיוויד גואטה – הופעות שספק אם היה בוחר לארח באומן 17 בירושלים. "לפני שבע שנים התחלתי עם ה־EDM. התקלקלתי, לא הייתה ברירה. גואטה, אביצ'י, מי עוד אתה רוצה? אביא לך את הרשימה. לפני שנתיים החלטתי שהגיע הזמן וחזרתי לטכנו בבית מעריב".

יש בכלל מקום לעוד מועדון בתל אביב?
"שאלה טובה, שאלה טובה. בית מעריב היה מועדון טוב, שלושה חדרים, כל אחד עם המוזיקה שלו, נייס סאונד, נייס קראוד, גוד מיוזיק. חבל שמורידים לי את הבניין, לא הייתי סוגר את זה".

יש משהו בתחום שלא עשית ואתה עוד רוצה לעשות?
"אה, אני מתחיל חו"ל עכשיו – רומניה וקייב, טכנו לקהל המקומי. אני כבר עובד על זה, יש שותפים אסטרטגיים".

אתה חושב שמקום כמו האומן 17 בירושלים יכול להתקיים בתל אביב של היום?
"תשמע, איי אם אולד טו דו דיס אגיין, אבל אני בטוח שיבוא היום שיהיה צוות צעירים שאכפת להם מוזיקלית ויש להם ויז'ן קדימה. לפני הכסף – האיכות. ביום הזה זה יקרה שוב בגדול, כי אם זה קרה לי, בירושלים, אין סיבה שזה לא יקרה בתל אביב עוד כמה שנים או בשנה הבאה. הבנת מה אני אומר לך? אבל צריך קבוצה עם ויז'ן לפני הכל. בלי ויז'ן אנחנו נהיה באותו מקום כל הזמן".