ראסל ברנד: סרט מלחמה

באוקטובר 2013 התיישב הקומיקאי ראסל ברנד לראיון בחדר מלון עם ג'רמי פקסמן מה־BBC. הפגישה ביניהם, שהפכה תוך זמן קצר לשיחת היום בבריטניה, התחילה מהתנצחות על העובדה שברנד, שקורא למהפכה פוליטית, מעולם לא הצביע. פקסמן ייצג היטב את האזרח הממוצע, זה שמאמין בשיטה הדמוקרטית ובכך שהיא הדרך לשים את הכוח בידי האנשים שמסוגלים לשנות את העולם. ברנד טען בתוקף כי זו ראייה צרה וכי השיטה כנראה לא עובדת, מכיוון שהעולם רק הולך ומידרדר: כדור הארץ נהרס, הפער בין העשירים לעניים גדל ואין חלוקה שווה של המשאבים. זו בוודאי לא דעה שאינה נשמעת לעתים תכופות, אבל כשהיא הגיעה מפיו של מי שאמור להיות מצחיק ולשתוק, היא עוררה עניין ציבורי שנע בין תמיכה נלהבת דרך הרמת גבה עד לגיחוך מזלזל.

אונדי טימונר ("Dig!"), במאית הסרט "ראסל ברנד: הנה הוא בא", מספרת שזו אחת הסיבות שהחליטה לקחת על עצמה את פרויקט צילום סרט דוקומנטרי שעוקב אחרי ברנד. "אין סיבה שאנשים שחיים בעולם הזה לא יביעו עליו דעה. יש לנו כל כך הרבה בעיות ברמה הגלובלית, למה שאנשים לא יגידו כלום רק כי הם לא פוליטיקאים?".

אונדי טימונר

אם לא שמעתם על צאת הסרט בשנה שעברה, זה לא במקרה. ברנד לא היה מרוצה מהתוצאה והחליט להחרים את הסרט ולא לשתף פעולה עם קידומו. "אני מאוכזבת מחוסר הרצון שלו לתמוך בסרט ולקדם אותו", מסכימה טימונר. "אני אוהבת את ראסל ומכבדת אותו, אבל העקשנות הזאת היא עקב האכילס שלו. הוא רוצה שהעולם יתכופף עבורו, ובאמת שיניתי את הסרט כמה שיותר לפי הבקשות שלו, אבל לא יכולתי לעשות את כל מה שהוא ביקש ושעדיין ייצא סרט טוב. הייתי חייבת להגן על הסרט ממנו. זה הרס עצמי, כי אפשר לומר שזו הפלטפורמה הכי אפקטיבית שהייתה לו עד היום לקדם את הדעות ואת האג'נדה שלו".

כשטימונר קיבלה לידיים שלה את חומרי הגלם של הסרט, הנושא שלו היה אחר לחלוטין – אושר. "הוא סתם הסתובב וראיין כל מיני אנשים ומה הם חשבו שיכול לעשות אותם מאושרים. אנשים כמו קמרון דיאז, ג'יי לנו, אפילו דונלד טראמפ. הוא בילה עם חיילים ובמרכז מדיטציה, וצפיתי וחשבתי לעצמי – אין פה סיפור. לא חשבתי שאעבוד על הסרט, אבל אז פגשתי את ראסל והוא היה שונה כל כך מהראסל שראיתי בחומרים. הוא כל כך כריזמטי, אינטליגנטי, אוטודידקט ויש לו שליטה מדהימה בשפה. שום דבר מזה לא הופיע בחומרים".

טימונר עצמה היא לא בדיוק העיפרון הקהה ביותר בקלמר. היא בוגרת אוניברסיטת ייל ואישה חדה, רהוטה וממוקדת מאוד במטרה. היא זו שהבינה מהר שברנד עצמו צריך להיות נושא הסרט, עוד בתקופה שלפני האקטיביזם הפוליטי שלו. כשהוא נטש את הוליווד והחל להשקיע יותר בקריאה לשינוי העולמי, היא קיבלה – לדבריה – זהב טהור. "אני חושבת שאנחנו טועים כחברה שאנחנו לא מקשיבים לאנשים כאלה", היא ניצבת לצד מושא הסיקור שלה. "הוא לא הגה את הרעיונות האלה, הוא אסף אותם מחושבים וממנהיגים אחרים. כשאומרים לו 'מי אתה, כקומיקאי, שתחשוב על הדברים האלה?', הוא עונה 'כבן אדם – למה לא?'".

בסרט ברור שאת מכבדת אותו מאוד. השאלה היא אם את חושבת שיש לו סיכוי להיות מהפכן של ממש, או שהוא מפלצת אגו.

"אני חושבת שהוא רוצה להיות בן אלמוות דרך הפרסום, אבל הוא הבין שלהיות כוכב קולנוע, להופיע בצהובונים או להיות נשוי לקייטי פרי – כל הדברים האלה לא ישיגו לו את מה שהוא רוצה. הוא הסתכל על אנשים כמו גנדי, מלקולם אקס וצ'ה גווארה והבין שהם הקריבו משהו בשביל מטרה נעלה יותר. באמת אכפת לו, הוא באמת רוצה לראות שינוי והוא חושב שהדרך שבה הממשלות מנהלות את העניינים היא לא טובה. אבל שני הדברים קורים במקביל, זה לא שהוא רוצה רק להקריב את החיים שלו בשביל הטוב הכללי והאנושות. אני חושבת שגם צריכה להישאל השאלה – האם לגנדי לא היה אגו?".

"ראסל ברנד: הנה הוא בא", פסטיבל דוקאביב, סינמטק תל אביב, שפרינצק 2 תל אביב, רביעי (25.5) 20:30 (הקרנה בנוכחות היוצרת), שישי (27.5) 19:30. הביקור של אונדי טימונר בארץ בשיתוף המחלקה לקולנוע של המדרשה – המכללה לאמנויות בית ברל