שיחות על אלוהים עם אנשי דת: הרב אליהו פרץ של קהילת סיני
"הדתיים מפחדים להתקרב כי אנחנו לא מספיק בטוחים בעצמנו ובאמונה שלנו. גם החילונים ככה". הרב אליהו פרץ, 36, בית הכנסת המסורתי קהילת סיני, בוגרשוב 88 תל אביב
ברחוב בוגרשוב יש בית כנסת מיוחד במינו – קהילת סיני. הוא קיים זה 30 שנה אך בשנתיים האחרונות הפכה הקהילה עוד יותר שוויונית ומסורתית, בין השאר הודות לרב אליהו פרץ. הקהילה מכילה קשת רחבה של חברים, בהם חברים ברמות שונות של דתיות (כולל חילונים), אשכנזים, ספרדים, שחורים, לבנים ולהט"ב.
"אנשים מחפשים את החיבור שלהם עם בורא עולם והיהדות ודרכנו הם מצליחים למצוא אותו", אומר הרב פרץ. "הקהילה מאוד פתוחה. חלק הגיעו מרקע חילוני וחלק מרקע דתי. לכל אחד בבית יש אורח החיים שלו אך בבית הכנסת כולם יודעים שצריך לשמור כשרות ושבת. מה שקורה בבית זה בינך לבין הקדוש ברוך הוא. ככה זה היה גם אצל הספרדים פעם – לכל פרט ופרט יש את החופש שלו ובמרחב המשותף יש חוקים שחלים על כולם כדי שאף אחד לא ירגיש שלא בנוח".
לפני כחמש שנים עלה הרב פרץ לישראל. לפני כן התעסק בעיקר באיכות הסביבה, עבד בצלב האדום והיה מעורב בארגוני זכויות האדם והאזרח בספרד. הוא נראה כמו גרסה פוסט מודרנית של רב: משקפיים היפסטריים נחים על אפו וסגנון הלבוש שלו דורש פרגון. למרות אורח חייו הליברלי הוא מזכיר מפעם לפעם: "יש גם דברים שאני לא מקבל".
איך אתה מחבר בין היותך רב לכך שאתה חי בסביבה ליברלית?
"בעיניי אין סתירה. האדם מורכב מכמה צדדים והמציאות היא רב גונית. גם בעבר זה היה ככה. במשך ההיסטוריה היהודים חיו בחברות שונות והיו להם חברים מהסביבה. בימי הביניים היהודים בספרד היו חברים מאוד טובים של מוסלמים ונוצרים, ואני בתור אדם שעד לפני כמה שנים השתייך למיעוט יהודי בספרד חושב שצריך להתייחס בכבוד למיעוטים שבישראל, לכבד את ימי המנוחה שלהם ולא רק את השבת. אני חושב שזה מה שעוזר לאדם למצוא את החיבור שלו עם הקדוש ברוך הוא: רק כשהוא משתחרר מהפחד ויכול להיות בקשר עם מי ששונה ממנו. זה מצביע על כך שהוא בטוח בעצמו. הפגישה עם זרים יכולה רק להעניק עוד משמעויות".
מהן תפיסות הרוחב שלך על החיים והיקום?
"יש ביטוי בספרדית שאומר: לפעמים החיים הם בדיחה חסרת טאקט. אני מאוד מתחבר לזה. לפעמים קורים לכולנו דברים מאוד קשים. מצד שני, מתוך כל החוויות הללו אנו מגלים אנשים שמוכנים לעזור ולתמוך בנו. כאדם דתי מאמין, התפיסה שלי היא כמובן שהקדוש ברוך הוא עומד מאחורי הדברים הללו. לרוב אנחנו לא מאוזנים, כועסים על הקדוש ברוך הוא ואומרים לו, 'למה עשית לי את זה?'. מצד שני, אם אנו זוכים ברגע חיובי מגיע לו פחות קרדיט וישר חושבים ש'מגיע לי!'. זאת תפיסה ילדותית מאוד. מובן שיש גם משהו חיובי בכך שאנו שומרים קצת על הילדותיות שלנו. יש בעולם יותר מדרך אחת להיות בן אדם, וזה נפלא. זה שהקדוש ברוך הוא חתם הסכמים עם כל מיני עמים אחרים זה נפלא. כולנו חלק מיצירה אחת ובידינו לקבוע אם היצירה הזאת תהיה יפה או מכוערת. אז אלה הם החיים: בדיחה. לפעמים חסרת טאקט".
עוד אנשי דת (ואתאיסט אחד) מדברים על אלוהים:
הרב אבי זרקי, המוהל הראשי לתל אביב
האב גבראב מהכנסייה בנווה שאנן
השיח' סטל סלימאן ממסגד נוזהה
הנזיר הבודהיסטי לירן קוצ'ק כץ
הכומר האורתודוקסי נאסר קונסטנטין
האודיטור הסיינטולוגי ספי פישלר
האתאיסט עמיר שנבל
לעניין קצת אחר: למה מיזמי קירוב לבבות של חילונים ודתיים הם תמיד רק לצד של הדתיים?
"תראה, האמונה האישית מגיעה מתוך ודאות ומחוסר ודאות. החוסר מפחיד בטירוף. אין אדם דתי שיכול להגיד שאמונותו הייתה שטוחה כל החיים. יש עליות וירידות. הדתיים מפחדים להתקרב או להכיר אנשים אחרים שיש להם חיים שונים מאיתנו, כי אז אולי אנחנו פתאום… אתה יודע. כנראה בסופו של דבר אנו לא מספיק בטוחים בעצמנו ובאמונה שלנו. בקהילה שלי דווקא אנו עובדים על זה רבות: להכיר את החיים של האחר ולכבדו. אני חושב שיש את הפחד הזה גם מהצד השני. כלומר, האדם החילוני (דרך אגב, אני מאוד לא אוהב את המילה חילוני. לדעתי אין אנשים שהם כמו חול ושהם מחוללים) מפחד גם הוא להיכנס למסע הזה של הדת. אני רואה זאת בעיקר במשפחות של בני ובנות מצווה שמפחדים על ילדיהם".
הליברליות שלך חריגה בנוף הדתי. קרה שהתעמתת עם פנאטים?
"הרב שלי אמר לי פעם שיש שני סוגים של אנשים שאיתם לא מתווכחים: א. אדם שרק שואל אותך שאלות ומנסה להוציא ממך שהוא צודק. ב. בן אדם שכל כך מיושב בדעתו שאין מה להתווכח איתו. אני מנסה לקיים את הוויכוחים גם בתוך עצמי".
לסיכום, יש אלוהים? נמק.
"כן", הוא צוחק. "יש דברים שלא צריך לנמק".