העתיד המפחיד של אגרס: היצ'קוק של ימינו או ביץ' של הוליווד?

במאי האימה הכי מוצלח של עשר השנים האחרונות הוא רוברט אגרס. השם שלו אמנם פחות מוכר משמות הוליוודים כמו ג'ורדן פיל, או להבדיל ראיין מרפי, אבל בכל סרט של אגרס, הבימאי מצליח למצוא דרך לספר בדרך מרעננת את הסיפורים הכי מוכרים בהיסטוריה. סרטו האחרון "נוספרטו" הוא חידוש לסרטי האימה האקספרסיוניסטים-גרמניים מ-1922 (שבעצמם היו סוג של טייק לא רשמי על הרומן "דרקולה"), והגרסה המודרנית כבר הספיקה לצבור שבחים עם טקסטים מבריקים ודרך חדשה לספר את הסיפור המוכר, באופן ששומר על נאמנות לסגנון הישן, ועם שוטים שראוי למסגר ולתלות במוזיאון לצילום. בהתאם להצלחה, הוכרז כי יש לאגרס עוד שני סרטים בדרך, ולמרות שבימאי מעולם לא סיפק סיבות לדאגה – עכשיו מגיע השלב שבו אנחנו מתחילים לדאוג. 

>> כשהטלוויזיה פגשה את הטרור: "5 בספטמבר" הוא דוקו-דרמה מרתקת

אבל לפני שנדון בחששות, בואו נעצור כדי לדבר לרגע על במאי האימה המוכשר: סרטו הראשון באורך מלא של רוברט אגרס היה "המכשפה" (2015), סרט אימה היסטורי המתרחש בניו אינגלנד בשנות ה-30 של המאה ה-17. הסרט גולל את סיפורה של משפחה פוריטנית המסולקת מקהילתה בשל האשמות כי הבת, תומסין, היא מכשפה. מנקודת הפתיחה הזאת אנחנו עוקבים אחר תומסין והאמון המתפורר בין בני הבית, בזמן שהמכשפות זוממות את מזימותיהן ברקע. בשלב הזה אנחנו רואים הצהרת כוונות מצד אגרס לגבי איך ייראו הסיפורים שלו בעתיד: שוטים יפהפיים ויצירתיים, מלאים בסימבוליזם, שיופיים מרכך את התחושה הלא נעימה שמצטברת בבטן לאורך הסרט. וברגע האחרון – זעזוע עמוק ובוטה, אם כי עדיין מאד מסוגנן.

בסרטו השני, "המגדלור" (2019), ראינו עיבוד נוסף למיתוס מפורסם – שירת הסירנה, הפעם עם עבודת משחק נהדרת של ווילם דפו ורוברט פטינסון. הסרט מצולם בשחור לבן, ואנחנו רואים את שני שומרי המגדלור שוקעים באי שפיות כשברקע סוד המגדלור מאיים עליהם. גם הפעם אנחנו מקבלים צילום מדויק עם בחינת גבולות אמנותיים לצד סיפור אבסורדי וטרגי. זהו סיפור שמסופר באופן לא מסורתי, וללא טקסטים קוהרנטים בהכרח, שבמהלכו אנחנו לא יודעים מה אמיתי ומה לא. אך דברים התחילו להשתנות עם "מלך הצפון" (2022), כי ברגע שמקבלים לראשונה תקציב ענק של 90 מיליון דולר, דברים מתחילים להשתנות. 

מדובר בסרט מצוין לכל הדעות, אחד מהמוצלחים של אותה שנה למען האמת, ובכל זאת הוא היה מה שעורר את החשש הראשוני. הסרט עוקב אחר הסיפור של אמלת', שרוצה לנקום את נקמת אביו. אם זה נשמע לכם מוכר, זה כי אתם חושבים על "המלט" השייקספירי, המבוסס גם הוא על סיפורו של אמלת'. למרות שהוא שומר על הטון האפל המוכר והטוב, עם תוספות של סצנות אקשן עשויות היטב, אגרס זנח את האימה ובחר להתמקד ביצירת אפוס היסטורי מדמם. אל תטעו – הבמאי רשאי לחקור איזה ז'אנרים שבא לו, מן הסתם, אבל כאן התעורר החשש שאולי הוא קצת התאהב בתקציבים. החשש הזה נדחק הצידה עם ההכרזה על "נוספרטו", שהתהדר בתקציב קטן יותר של "רק" 50 מיליון דולר, מבחינתי מדובר ביצירת המופת הכי גדולה שלו עד היום. אבל המחשבה שזה השיא שלו קצת מפחידה בפני עצמה, כי בחירותיו של רוברט אגרס לסרטיו הבאים הן קצת… מוזרות, בלשון המעטה. 

הסרט הבא של אגרס הוא "Werewulf" (הטעות במקור), וקל להבין על מה הוא יהיה. אנשי זאב זה לרוב יותר מגניב מאשר מעורר אימה, אז מעניין מאד איך הסיפור על זאבים במאה ה-13 ייראה תחת יד האמן של אגרס, אבל זה הסרט השני שמעורר שוב את אותו החשש: סרט המשך ל"המבוך". כן, אותו סרט הפנטזיה משנות השמונים של יוצר החבובות ג'ים הנסון, בכיכובו של לא אחר מאשר דייוויד בואי.

השילוב הזה נשמע קצת לא טבעי, וקצת הרבה יותר מדי מסחרי בשביל אגרס, ולמען האמת – זה נשמע כמו פרויקט שלא יקרה. לא רק כי לסיקוולים הוליוודים כאלה יש נטייה ליפול בדרך, אלא גם כי אגרס הוא לא במאי פס יצור, ובטח לא בימאי של מתקני פארק שעשועים, כפי שמרטין סקורסזה כינה בעבר את ז'אנר גיבורי העל. ואולי כדאי להזכיר ש"סרטי פארק שעשעוים" מתאים גם לסרטי ענק כמו "גודזילה", "קינג קונג", סרטי "מהיר ועצבני" וכמובן, "שודדי הקאריביים" (שאשכרה מבוסס על מתכון בפארק שעשועים). ולא יודע מה איתכם, אבל לי סרט המשך ל"המבוך" בהחלט נשמע כמו מתקן בפארק שעשועים. 

ישנה כמוב אופציה שאגרס ישמור על נאמנות לסגנון הייחודי שאימץ גם כשייצור קולנוע מסחרי. אך אם הוא לא טיטאן הוליוודי כמו סקורסזה או שפילברג (ועם כל אהבתי לאגרס – הוא עדיין לא שם), הסיכוי שהוא יצליח לעמוד בלחץ מהמפיקים די נמוך. אני כנראה לא אופטימי בכל הקשור לכשרונות עולים בהוליווד – ראינו יותר מדי כאלה נופלים לאורך השנים, בימאי אינדי מבריקים שמגיעים לליגה הגדולה ומאבדים כל ייחוד. ולא מן הנמנע שגם אגרס יילך לאיבוד במפעל ההוליוודי.

נותר רק לקוות שאף אחד לא יצליח לערער את אגרס, שעיצב את סגנונו האישי במשך שנים ותוך עבודה קשה, ואם יצלח את המשוכה הזו, רוברט אגרס יוכל להפוך להיצ'קוק של ימינו. הוא התחיל לעשות סרטי אימה אמנותיים כשג'ורדן פיל עוד עשה מערכונים בטלוויזיה, ובכל סרט שלו מאתגר את האופן המסורתי של איך מספרים סיפור. הוא אחד הבמאים הכי מוכשרים שעובדים היום בקולנוע, ונותר רק להחזיק אצבעות ולהאמין שהכסף לא יסנוור אותו, כפי שסינוור רבים לפניו. היי, זה נשמע כמו רעיון לא רע לסרט אימה אמנותי.