תחילתם של החיים הנכונים: גם רונה קינן לא יכולה לעצור את הזמן. ריאיון

מקום מפגש רח' בר כוכבא, 12:00

רונה, איפה אנחנו?
"זה הבית שגדלתי בו, עזבתי לכמה שנים טובות של דירות שכורות במחירים מופקעים וחזרתי. כשאבא שלי (הסופר והעיתונאי עמוס קינן – ע"ק) נפטר, פתאום הייתה איזו תחושה שאני רוצה לחזור לשם. הבית היה יחסית גדול, ואימא שלי (חוקרת הקולנוע והסופרת פרופ' נורית גרץ – ע"ק) לא ממש רצתה להישאר שם לבד. אז היא עברה לגור בקומה השנייה, שהייתה הקומה של אבא שלי, שבה הוא עבד והיה שלט על הדלת 'אין כניסה לילדים'. נכנסתי תמיד, כמובן. ואז התחלנו בשיפוץ מסיבי. זו הייתה חוויה משונה לחזור לבית הילדות שלי כאדם בוגר ופתאום לבחור אריחים. אני חושבת על זה הרבה, מה זה אומר, להישאר צמוד למקום שגדלת בו? כמו איזו חיה שלא יודעת שיש חיים מעבר לטריטוריה שלה".

גן מאיר, 12:15

"יש לי זיכרונות מספסל שם ומספסל שם. באזור ההוא, של המשחקים, היינו באים לעשן סיגריות ולשתות".

תרבות הפארקים. היית חושבת שזו תופעה של פרברים משעממים, אבל זה קיים בכל עיר.
"זה מדהים איך שהפארק יכול להפוך את עורו, להיות דבר אחד ביום ודבר אחר בלילה. זה דבר אורגני… ניסיתי להגיד משהו פילוסופי ולא הצלחתי", היא צוחקת. "אני מניחה שכל הדבר הזה, גם הבית וגם הפארק, העובדה שאני נשארת בסניף של קופת חולים של תל נורדאו, למרות שמכל בחינה אני אמורה להתקדם כבר – זה פשוט אמצעים לעצור את הזמן. קושי לקבל את זה שדברים משתנים".

בלי ידיים. רונה קינן בגן מאיר. צילום: יולי גורודינסקי

אז איך זה בעצם, לגור קרוב כל כך לאימא שלך?
"טוב, היא הכי נותנת ספייס, בחיים לא תדפוק על הדלת סתם. והבונוס היה… יש משהו שמתלכד במשפחה כשמישהו מת, ואימא שלי לא צעירה ורציתי להיות קרובה אליה. אני רק חושבת שבסופו של דבר הסידור הזה הוא מעגלי והולך אחורה: בסוף היא חזרה לירושלים, קרוב לבית של אימא שלה, למרות שאמא שלה כבר לא שם".

כל אחת עלתה קומה, חזרה דור אחורה.
"אנחנו משפחה מאוד קטנה, אז זה טוב להישאר קרובים כמה שאפשר. ליל סדר אצלנו זה ארבעה אנשים במקרה הרע, אם סופרים בני זוג אז שישה: אני, אימא שלי, אחותי, דודה שלי, ואם שירי (בת הזוג של קינן) מצטרפת ודובלה (גליקמן, בן זוגה של אחותה של קינן, שלומציון) מצטרף, אז אנחנו שישה".

נו, בדיוק כמה שצריך למשחק קופסה.
"וגם אז זה יהיה משחק קצת משעמם, כי התור יגיע מהר מדי".

דווקא רוב האנשים רק מחכים שיגיע התור שלהם. את מעדיפה להסתכל?
"בטח. המשחק מתפתח, יש אקשן, אני חושבת. אני לא מספיק מבינה במשחקי קופסה".

יש לך עוד רגעי מפתח מגן מאיר?
"קברתי פה פעם כלבה".

כלבה שלך, אני מקווה.
"הייתה לי כלבה שמתה מהרעלה. היה פעם מקום כזה, הייניקן הבימה קלאב (מועדון הופעות במרתף הבניין הישן של הבימה, שנסגר ב־2007 – ע"ק). הייתה לי הופעה שם, והכלבה הייתה באה איתי לכל מקום, ובמרתפים שם של התפאורה כנראה היה רעל עכברים. ראיתי אותה מתה מהרעל הזה. באתי להופעה כולי נפוחה מדמעות, ואז החלטנו – אני ורנן מוסינזון שהייתה אז בת זוג שלי – לקבור אותה כאן. פשוט חפרנו וחפרנו כאן באמצע הלילה וטמנו אותה והבאנו מאיפשהו לוח בטון וכיסינו אותה וכתבתי שם איזו כתובת. העניין הוא שממש שנה אחרי עשו פה את השיפוץ הזה, פשוט הפכו את כל החול של הגן ויחד עם זה גם כנראה את העצמות שלה. אז היא כבר לא כאן. תכלס לא היה אכפת לי שגם אותי היו קוברים פה. כשהיה את המאבק להשאיר את הנוף הכורכרי של הגן, לפני השיפוצים, הייתה פה איזו הפגנה עצובה עם 20 איש. אני התנדבתי לבוא ולהופיע. מלחמה אבודה כזאת. ובסוף אני מניחה שרוב האנשים, גם מי שנאבק נגד השיפוצים של הגן, חושבים שיצא פה די נחמד. אפילו פגשתי אחר כך את אחד ממנהיגי המאבק ההוא, שאמר לי שהוא בסוף כתב לחולדאי והודה, אוקיי, על הכיפאק, צדקת. מה עצבן אותי אז? שהשיפוצים החלו כי נשים עם עגלות התלוננו שבחורף יש פה בוץ. אמרתי אז, מה? מי אתם שתפקיעו ממני את הגן, נשים עם עגלות? והאירוניה היא שבקרוב, מתישהו, כנראה, אני כנראה גם אהיה באיזה מצב של. מה עדיף? להשאיר את הכורכר או לחזור הביתה עם עגלה מלאה בוץ?".

כל הנשים האלה עם העגלות שלהן והדרישות הלא הגיוניות שלהן.
"בדיוק. חוצפה", היא צוחקת. קצת מהקפה שלה נשפך על הספסל; היא ממהרת לאתר מפית בתיק ולנקות אותו ביסודיות.

בית הקברות טרומפלדור, 12:50

"הייתי מסתובבת גם כאן בתור טינאייג'רית. גם לכאן היינו הולכים".

מאוד גותי מצדך.
"זה הכי קרוב לגותי שיש לנו. יש שם קבר של ילד שממש צמרר אותי, שנים, מאז שאני זוכרת את הבית קברות הזה – מצבה בצורת עץ גדוע. ממש עוכר שלווה".

ילד שאת לא יודעת עליו כלום, אני מניח.
"כלום, פשוט הצורה של המצבה".

אבל חוץ מסיגריות בבית הקברות, תמיד היית טיפוס מנומס שמנגב קפה שנשפך לו על ספסל?
"תמיד, תמיד נורא מנומסת. נורא מודעת לזה שאני אמורה להיות בוגרת לגילי". קו המחשבה שלה נקטע; היא מושקעת מאוד בלאתר את הקבר עם העץ הגדוע. "אני זוכרת את עצמי נוסעת באוטובוס לגימנסיה עם ילדים, כולם עושים מלא רעש ובלגן ומתחצפים ומטנפים ותמיד הרגשתי לא בנוח עם זה. רציתי שידעו שאני לא כזאת. גם בגיל ההתבגרות וגם בתור ילדה". ואנחנו נתקלים בקבר העץ הגדוע, ירוק מאוד (הוא כנראה נצבע מחדש בשנים האחרונות) וחריג מאוד לא רק בטרומפלדור אלא בכל בית קברות בכלל. המצבה באמת מטרידה: עץ הברונזה הכורע נראה כמו ציור מורבידי של ילד. "שנת תרצ"ה, השנה התשיעית לחייו", קינן קוראת מהמצבה.

נחזור רגע לעניין המבוכה. את חושבת שזה הגיע מאיזו מודעות למשפחה שהגעת ממנה?
"קשה לדעת. תמיד הרגשתי מאוד בנוח ליד מבוגרים ממני, ליד אבא שלי והחברים של אבא שלי. בבית ספר תמיד הסתדרתי ממש טוב עם המורות. זה שילוב של הדברים, איזו תחושה כללית של חוסר קשר שתמיד הייתה לי ושאני מצטערת עליה קצת בדיעבד, כי יכולתי להרשות לעצמי להיות הרבה יותר…".

לעשות יותר שטויות.
"כן".

צעדי עבר. רונה קינן בבית הקברות טרומפלדור.צילום: יולי גורודינסקי

זו גם הקלישאה המרכזית בכתיבה על המוזיקה שלך – מנומסת, מבוגרת.
"זה נורא מעצבן. אני מניחה שיש בזה גם איזו אמת, אבל זו גם מעטפה אסתטית. יש איזה פער שסוף סוף הצלחתי ליישב באלבום האחרון שאני עובדת עליו, אלבום באנגלית, שהצלחתי להתקרב לאידיאל הזה של להביא את הדבר שאני עושה בהופעה לאלבום. בהופעה יש משהו הרבה פחות מרוסן, הרבה יותר פתוח, יותר רוקנ'רול, וזה כיף. אני אוהבת את זה יותר ויותר. אני בשבוע של חזרות עם הלהקה שלי, אחרי שהופעתי בפורמט של סולו הרבה זמן, והיה כל כך כיף לעמוד ולהחזיק גיטרה ולהגביר את הווליום נורא נורא גבוה ולצעוק למיקרופון, וחשבתי לעצמי: למה אני לא עושה את זה יותר?"

ובאמת, למה את לא עושה את זה יותר?
"קודם כל, כי לוגיסטית בארץ קשה עם להקה וגם כי אף פעם לא הופעתי סולו, תמיד עם ליווי, עם ערן ויץ בגיטרה. אז עברתי להופיע עם גיטרה, לופר, כלי הקשה. הופעתי בחו"ל עם אסף אבידן, מקומות משוגעים של 6,000 איש, וחשבתי לעצמי: אם אני יכולה לעשות את זה באולימפיה, למה אני לא יכולה לעשות את זה באוזןבר? ואז גיליתי שהרבה יותר קשה לעשות את זה באוזןבר, מבחינה פסיכולוגית. הרבה יותר קל להופיע לבד מול אלפי אנשים מאשר מול 200, וגם אתה יכול להיות פרפורמר, אתה לא חייב להיות, כמו בארץ, בהוויית הכפכפים".

החללית בירקון 70, 13:15

"אני ורנן היינו ביחד בשנת 1997. התחלתי לעבוד עם ערן צור, היא כתבה ב"7 ימים" והיא רצתה לראיין אותי. לא ידעתי שהיא פשוט רוצה להתחיל איתי. ואז חיפשנו דירה, הייתה מודעה לדירה בירקון 70. אמרתי לה עזבי, זה נשמע לי לא לעניין. הגענו, תרצה אריאל הייתה המתווכת, מאיר אריאל גר פה למטה, בדירה עם החצר. זה היה הבית המיתולוגי שלהם, לפני פרדס חנה, והדירה הייתה של לולה בר, מעצבת האופנה המיתולוגית. דירה מדהימה עם שנדלירים ופיתוחים על הקירות וכל מיני דברים שאין בשום מקום בתל אביב, כמו איזה לופט ניו יורקי, היא לקחה את הדירה ולאט לאט זה הפך לקומפלקס שזה היום: הם היו עושים קבלות שבת שהפכו לג'אמים, הייתי מנגנת פה, ובסוף זה הפך להיות מה שזה נהיה".

כמה זמן גרת פה?
"הייתה לי דירה אחרת, עם שותפים, אבל שרצתי פה כל הזמן, ואז הם השתלטו על עוד קומה. נחמד לי לבוא לכאן. זה לא תמיד מסתייע לשמור על קשר עם האקסית, אבל אני ממליצה בחום".

לא, זה לא תמיד מסתייע.
"לגברים ונשים זה יותר קשה. אצל לסביות יש משהו שנשאר נורא משפחתי. די, כבר עברנו את כל השנים האלה ביחד, השקענו בדבר הזה, ומה עכשיו? לעבור מדרכה כשנפגשים? עכשיו גם המשרדים של גלעד ושרון, המנהלים שלי, הם פה, אז נחמד לי לבוא לכאן ולעשות את כל המטלות שלי. יותר קל לי כשיש לי בוס שאומר לי: תעני עכשיו על מיילים, תעני עכשיו בפייסבוק. אני הייתי האחרונה שמאפשרת להעלות דברים שסתם צולמו באייפון. עצם הדבר הזה, הנונשלנטיות של להעלות פוסט, להעלות איזו תמונה מחזרה. זה לקח לי שנים, זה עדיין נראה לי מוזר".

"אצל לסביות יש משהו שנשאר נורא משפחתי". רונה קינן בירקון 70. צילום: יולי גורודינסקי

כי מה?
"כי למה כפכפים כל הזמן? כן, חיים בתל אביב, חם, צריך להיכנע גם לזה, אבל… לא יודעת. תקרא לזה קפיצות, תקרא לזה רצינות".

יותר מעניין אותי איך את קוראת לזה.
"משהו בין קפיצות לרצינות, אבל השתפרתי. יש לי קבוצת ווטסאפ עם המנהלים שלי, הם אומרים לי: בואי נעלה פוסט לקראת ההופעה בבארבי, תגידי שאת מתרגשת, בלה בלה בלה, סימן קריאה. ואז אנחנו מתווכחים על כמה סימני קריאה. הם רוצים שלושה, אני אומרת: אני בחיים לא אכתוב ככה, סימן קריאה אחד. ויש משא ומתן שלם על סימני קריאה ועל סמיילים".

בפרטי את משתמשת באימוג'י?
"נשברתי. הייתי האחרונה בעולם, עד שזה הביא אותי למצב נורא לא נעים של אי הבנה ממש מאז'ורית. התארחתי אצל איזה מוזיקאי בהופעה, סוג של מופע משותף, ואז הוא סימס לי כמה ימים לפני ההופעה: אכפת לך – יש איזו דוגמנית שגם שרה ואני רוצה לארח לאיזה שיר, זה מפריע לך? אז כתבתי: האמת שאני ממש מתפלאה שאתה בכלל שואל את זה, זה ממש לא קול".

אני מקווה שלא שמת נקודה בסוף משפט.
"שמתי נקודה".

אוי, לא.
"הוא לא ענה ואני שכחתי מזה. מתברר שמאחורי הקלעים הייתה סגה מטורפת, הוא התייעץ עם אנשים מהמשרד שלו, מהמשרד שלי, והוא לא אירח אותה בסוף. ורק ביום של ההופעה הוא גילה שסתם צחקתי. והוא אמר לי, היית לפחות שמה איזה סמיילי. ואז הבנתי. אפילו אימא שלי כבר שם. ועכשיו כבר בא לי להקיא מעצמי עם כמה סמיילים עפים בכל סמס. מגעיל".

על עיקרון קשה לוותר רק פעם אחת.
"לגמרי. כל הסכרים נפרצים. וזה כבר נהיה לי מוזר. הרי מה זה עושה? מה זה בא לבטא? את האי נעימות של לבקש ממישהו משהו. אני רוצה שמישהו יעשה משהו. אולי זאת העבודה שלו. ואז הופיעה הפעולה המסככת הזאת".

הצד ההופכי של זה הוא המילה "בכיף", שהיא פשוט שדרוג של המילים "כן, אדוני". אתה חייב לעשות משהו, כי זאת העבודה שלך, אבל לא בכבוד שלך להודות שאתה כפוף למישהו. בכיף.
"אני חושבת על הדור של אבא שלי. הנחמדות כל כך לא הייתה ערך בעיניהם. יש לזה המון צדדים בעייתיים, כמובן, אני לא אומרת שזה אידיאל. פשוט תראה כמה התרחקנו מזה ומה החליף את זה. הרי האלימות היא אותה אלימות, זה לא שאנחנו הפכו להיות מאוד חיוביים, זו רק מראית עין. הדבר הזה הפסיק להתקיים. הוא יחזור בטח, באיזושהי גרסה. עד אז אני אמתין".

קצת כיף. רונה קינן בירקון 70. צילום: יולי גורודינסקי

תמתיני באנגלית.
"לא, דווקא לא. זה משהו חדש בקנה, אבל ברור לי שהדבר הבא שאני אעשה יהיה אלבום בעברית. יש מלא שירים שכבר מחכים".

הכובד של העברית יחזור לסאונד שלך?
"אני מקווה שאני אצליח לעשות סינתזה עם החופש, עם הגרוב שהרגשתי בעבודה על האלבום באנגלית".

אני מנסה להבין איך זה נשמע.
היא מוציאה את האייפון שלה ומשמיעה כ־30 שניות מקטע חדש. הסאונד שלו מפתיע לחלוטין, לא מזכיר שום דבר שקינן עשתה באנגלית או בעברית. יש לו אינטרו ארוך שנשמע כמו קטע מהאלבום האחרון של דאפט פאנק, ופתאום הקול שלה נכנס, צלול ובהיר, יושב על ליווי רטרו עתידני רובוטי.

הסאונד הזה הגיע מהתקליטייה שלך?
"כן, וגם ממוסקט (תמיר מוסקט, חבר הבלקן ביט בוקס, שהפיק את האלבום לצד יזהר אשדות – ע"ק) כמובן. כל הדאנס פאנק הזה. צללנו לעולם חדש, עם כל מיני סינטסייזרים ישנים. אולי חוץ מ'עיניים זרות', שהיה אלבום שהיה מאוד כיף לעבוד עליו, זה האלבום שהכי נהניתי לעשות. חזרה אליי איזו חדוות יצירה. ומצד שני, האוסף הזה שקורה עכשיו, ושירים חדשים, ומצד שני 'אל בורות המים' (שיר של נעמי שמר שהוקלט במקור עבור סרט באותו שם של מוטי קירשנבאום, שבו יש בין היתר דיאלוגים ארוכים בין שמר הימנית ועמוס קינן, איש השמאל המובהק. קינן ביצעה את השיר בהלווייתו של קירנשבאום, וגרסה שלו תיכלל לראשונה באלבום האוסף – ע"ק), שחוזר לאיזה עולם של ישראליות ישנה, של הדור של אבא שלי שכבר לא נגיש לי".

עולם שגם הולך ומושמץ.
"הוא מושמץ, אבל דווקא אני חושבת ש… שחררתי את השיר הזה לפייסבוק וקיבלתי עליו תגובות מדהימות. אבל אני חושבת שהסיבה היא לא איזה געגוע, 'אוי, פעם היה פה טוב'. לא, פעם היו פה דיאלוגים. פעם אנשים פה היו נפגשים ומדברים. ואני חושבת שזה הדבר שאנשים מתגעגעים אליו. זו לא רק נוסטלגיה, לא 'איזה יופי', לא 'בואו נחזור אל בורות המים'. בואו ניזכר שפעם הייתה פה אפשרות לדבר והשיח היה רחב יותר ופתוח יותר. אפשר היה לא להסכים, אבל לדבר כמו שני אנשים אינטליגנטיים".

רונה קינן תשיק את אלבום האוסף שלה בהופעה בבארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, שלישי (13.9) 20:30, 85 ש"ח