רוני דניאל ז"ל: הפרשן הצבאי שהשאיר את העיתונות מאחור

רוני דניאל הלך לעולמו מדום לב וזו הזדמנות לדבר בשבחו: פרשן צבאי מונומנטלי, מחובר ומקושר, בעל נוכחות תקשורתית סמכותנית וחזקה שרבים היו מוכרים עבורה את נשמתם. צריך לומר את הדברים האלה דווקא בצל הביקורת הקשה שהוטחה בו לאורך השנים. לא היו ולא יהיו פרשנים רבים על מסך הטלוויזיה שלנו עם היכולת הזו למגנט את הצופים ולתת להם את התחושה שיש כאן מומחה שיודע באופן אבסולוטי על מה הוא מדבר. במשך כמעט 30 שנה בפריים טיים של ערוץ 2 (ואחר כך ערוץ 12) הוא חצב לעצמו מעמד נדיר של אורקל ביטחוני. זה היה ידוע: כשהוא מדבר – גם במטכ"ל מקשיבים.

עבור חברת החדשות, רוני דניאל היה אחד האסים התמידיים בשרוול, אוטוריטה שלעתים נדמה היה שצה"ל עצמו כולו מדבר מגרונו. היתרון הזה, בכל הקשור לרייטינג ולשואו הטלוויזיוני, היה גם חסרון עצום מבחינה עיתונאית. קראו לו "מר ביטחון", ממש כמו לאריאל שרון בזמנו, אבל קראו לו גם "דובר צה"ל האמיתי" והחוכמה המקובלת בין מבקרי התקשורת והטלוויזיה הייתה שדניאל סוגד למנגנון הצבאי ומשרת את האינטרסים שלו לא פחות מאת האינטרס העיתונאי והאזרחי. בהזדמנויות רבות מספור אימץ דניאל את גרסת הצבא תוך שהוא מוותר אפילו על מראית עין של ביקורתיות. בהזדמנויות אחרות גם לא חסך ביקורת מהצבא – אבל בעיקר כשלא פעל בעוצמה מספיקה לטעמו.

על המסך, במהדורת החדשות המרכזית וב"אולפן שישי", דניאל היה התגלמות המיליטריזם הישראלי, הדוד הפז"מניק של כולנו שמכיר את כל הבכירים במערכת הביטחון ומהגג על אסטרטגיה צבאית כאילו מתוך הבור בקריה. הוא העריץ את הצבא בכל מאודו והאמין כמעט ללא תנאי בצדקתו. בזמנים מבצעיים, בין אם בלבנון, בשטחים או בעזה, הוא חבש את הקפל"ד ולבש את השכפ"ץ ונדמה היה שבעוד רגע יסתער על אויבינו עם הסכין בין השניים. זה הפך אותו למטרה קבועה לביקורת חריפה, אבל הביקורת המקצועית לא הזיזה לו ולעורכיו במאום. את הסחורה הוא תמיד סיפק, מבחינתם.

דם, אש ועשן. רוני דניאל ז"ל במהדורת החדשות (צילום מסך: חדשות 2)

"אני פה בשביל לשדר ולא לברוח מהמסך בשעת מצוקה", אמר דניאל בטון הנוזפני האופייני לו כשהתבקש בשידור להתפנות למקלט בזמן שדיווח משדרות תוך כדי אזעקה במבצע עופרת יצוקה. זה היה רוני דניאל קלאסיק, אתוס גברי זחוח של עוז וגבורה בשידור חי, זלזול באויב וביריבים פוליטיים, בוז לכללי העיתונות הבסיסיים ביותר. ואין בכלל ספק שהצופים בבית אהבו את זה. גם בימים שבהם הוא נראה כמו פארודיה על עצמו, נוכחותו סביב שולחן מדורת השבט תרמה לחברת החדשות את הערך המוסף של הסמכות שאין לערער עליה – ומי שמערער עליה הוא כנראה אחמד טיבי או חנין זועבי. כך זה היה עם דניאל: אתה איתנו או נגדנו.

בשנים האחרונות, ככל שהתמעטו הסקופים שהביא מהשטח, נדמה היה שגוברת הביקורתיות שלו כלפי הצבא והשלטון. לשיא הגיעו הדברים ב-2016, עם פיטוריו של בוגי יעלון מתפקיד שר הביטחון ומינויו של אביגדור ליברמן תחתיו, אז אמר דניאל ש"אני לראשונה מרגיש, בגלל הפוליטיקה הזאת, אחרי השבוע הזה, שאני לא בטוח שאני רוצה שהילדים שלי ישארו כאן" ועורר את תדהמת כולם, כולל ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו שמיהר להתקשר אליו ולפייס אותו. זה לא מה שאמור לקרות כשפרשן מבקר בחריפות את השלטון.

אבל כזה היה דניאל, בסופו של דבר, בשר מבשרו של הממסד הצבאי שנהנה יותר להתקוטט באולפן עם חברי כנסת ערבים מאשר לזעזע את אמות הספים בצה"ל. הצבא נהנה מבחינת דניאל ממעמד של קדושה ויכול היה לטעות רק אם לא פעל במלוא עוצמתו. זאת כמובן תמיד עיתונות גרועה מאוד, אבל הטלוויזיה לא מחפשת עיתונות טובה ואת השואו שהיא מחפשת רוני דניאל נתן לה תמיד בכמויות. יהי זכרו ברוך.