סטיב קארל ידוע בעיקר כשחקן קומי, אך בעשור וחצי האחרון הוא מקפיד לקחת על עצמו תפקידים רציניים יותר שיוציאו אותו מהמשבצת של מייקל, הבוס המעצבן מהסיטקום "המשרד" שהפך לתפקיד הכי מזוהה איתו. הוא לא לגמרי עזב את הקומדיה לאורך התקופה ("כוח חלל", "ארבע העונות"), אך כעת נראה שהוא מתמסר שוב לקומדיה בתפקיד הראשי בסדרה החדשה של HBO, "רוסטר". וגם הפעם הוא מעליב את כל מי שהוא פוגש.

>> צוחקים כל הדרך לגיהנום: יכול להיות שהגזמנו עם האסקפיזם?
>> גן העדן האבוד: העונה השנייה של "פרדייז" התחילה בפיזור מאכזב

בסדרה מגלם קארל את גרג רוסו, סופר של סדרת ספרים מפורסמת ואהובה שעבר לגור במקום מרוחק כדי לברוח מהתמודדות עם הגירושים הקשים שחווה חמש שנים לפני כן. הוא מגיע להרצות באופן חד פעמי במכללת לאדלו, שבה הרצתה בעבר גרושתו וכעת מרצה בה גם הבת שלו, קייטי, שנמצאת בעצמה בעיצומה של פרידה לאחר שבעלה בגד בה עם סטודנטית. את ההרצאה שלו הוא מסיים עם קבלת הצעה לבוא ללמד כתיבה במכללה. כמובן שהוא מקבל אותה.

במהלך הסמסטר אנחנו מגלים כמה גרג שונה מהדמות הבדיונית שבמרכז הסדרה שיצר, הלוא היא ברנש בשם רוסטר. הוא לא מגניב, לא שרמנטי וכמעט אף פעם לא יודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. אבל יש לו לב גדול, הוא נחמד וקל מאוד לאהוב אותו. לצידו, אנסמבל דמויות שמציבות לו לא מעט אתגרים: הדיקן, למשל, אותו משחק ג'ון סי. מקגינלי (ד"ר קוקס מ"סקראבס"), הוא מכור לרכילות שמנהל אורח חיים ניו אייג'י הכולל ביקורים תכופים בסאונה ואמבטיות קרח. יש גם את המשוררת והמרצה, פרופסור דילן שפרד (דניאל דדוויילר), מרצה שאפתנית שנאבקת במערכת שנשלטת על ידי גברים והופכת למושא האהבה של גרג.

הנושא המרכזי של הסדרה הוא התמודדות עם משברים אישיים, אך גם ברמה המקצועית יש לגרג לא מעט אתגרים, כמו התמודדות עם הסטודנטים השבריריים שלו שיכולים להיפגע מכל דבר, גם אם מדובר בטעות תמימה. כך, לדוגמה, לקרוא לסטודנטית "לוויתן לבן", ביטוי המתאר מטרה בלתי מושגת, הופך לאירוע בודי שיימינג ושיחות בירור מול הסגל הבכיר הופכות לעניין שבשגרה.

חשוב לציין שמדובר בסדרה של ביל לורנס, היוצר של "טד לאסו", והיכולת המדהימה שלו להחדיר בכל סדרה אופטימיזם מבוקר ובעל עומק – עומדת גם כאן במרכז. זה לא מאוד שונה מ"טד לאסו" – אדם בעל מקצוע מסוים ובמשבר משפחתי מתחיל לעבוד במשרה שמעולם לא עבד בה, בסביבה זרה לו לגמרי, כשהוא מוקף בדמויות צבעוניות, חמודות ופגומות שקל לאהוב.

עם זאת, זה לא חיקוי, שחזור או מחזור של נוסחה: טד לאסו הוא אדם שמאמין במעשים טובים ושכל עוד הוא ימשיך בדרכו ויעשה טוב בעולם – יהיה טוב. גרג הוא סופר שהדמות שיצר, רוסטר, היא התגלמות כל מה שהוא רוצה להיות והוא לא. והוא דם לא מתקרב לרמת טוב הלב של טד. למעשה, פעמים רבות הוא חסר טאקט או מביך או לא יודע איך להגיב בסיטואציות מסוימות ובסיטואציות רבות היצר הרע עולה בו. זה חלק מהתהליך שהדמות שלו עוברת, וכך הוא לומד להיות קצת יותר רוסטר. לפי איך שזה מתקדם, נראה שזה גם יהיה הקונפליקט הפנימי שלו לאורך העונה: האם בגיל 57 הוא רוצה להיות יותר הדמות שהוא כותב, על כל המשתמע מכך? זאת גם הסיבה שסטיב קארל כל כך מתאים לתפקיד הזה.

קארל מוצא ב"רוסטר" איזון מסוים בין הומור הקרינג' שהוא מתמחה בו לתפקידים היותר רציניים שלו. כגרג, הוא מצליח מצד אחד להגיד בלי כוונה להגיד את כל הדברים הלא נכונים, אך מצד שני להיות דמות שקל לאהוב ולהתחבר אליה באופן כמעט מיידי.אנשים שמתלוננים על כך ש"רוסטר" היא עוד "טד לאסו" הם כנראה אותם אנשים שמתלוננים על "אלימות בסרטים של טרנטינו" ואותם אנשים שלא אוהבים את ווס אנדרסון. זאת סדרה של ביל לורנס, וכמו סדרה של ביל לורנס היא כתובה בצורה כזאת שניתן לאהוב כל דמות על המסך.

"רוסטר" היא סדרה אופטימית עם הרבה לב, אבל היא גם מהקומדיות שמדברות על נושאים מורכבים כמו נישואים במשבר ושאיפות לחיים. היא לא "טד לאסו" אבל היא בהחלט לוקחת את כל מה שהיה טוב בסדרה הזאת צעד אחד קדימה עם דמויות פגומות, נושאים רלוונטיים יותר וסטיב קארל אחד שמאזן הכל באופן מושלם ויוצר דמות שיש בה קצת מייקל סקוט, קצת "בתול בן 40" וקצת מהתפקידים הדרמטיים שעשה בעשור הזה. מעל הכל: פשוט סיפור שממש כיף לצפות בו.

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• סיטקום