אל תבכי, אחות קטנה, זה לא פשוט את מבינה

עשרים יום שאני מחוץ לבית הכי מפורסם במדינה. עשרים יום מאז שנחתתי על כדור הארץ בחזרה והחיים פה המשיכו כדרכם. כולם ממשיכים ללכת לעבודה, לגדל את הילדים, להתאהב ולהיפרד, לעצור ברמזורים אדומים, הכל נשאר אותו הדבר, אבל הכל גם השתנה באבחה קטנה שמצולמת 7\24. וזה קרה רק לי.

אחת השאלות החוזרות ונשנות בעשרים הימים האלו היא "למה נכנסת?"

אני לא בטוחה שאני יודעת לענות על זה. ברגע שזה הוצע לי והונח על המדף, לא יכולתי לומר לזה לא. כמו ילדה בחנות ממתקים או ביבי במאגר ספינים, פשוט רציתי לקחת את זה.

"כמו בפאוור ריינג'רס כשהם הופכים למגה-זורד בסוף הפרק כי האויב התורן גדל והם לא יכולים להתמודד איתו לבד – ככה הגוף והתודעה שלי. הכל נדרך, מתכנס, מתעצם ומתאגד כדי להתמודד עם האויב הכי גדול שאדע בחיי – אני"

הימים בבית המלון, רגע לפני, היו קשים. אי שם בעיר שלא שלי, ישנה במיטה לא שלי, מסתכלת בנוף מהחלון בחדר, רחוקה מהבתים המכוערים של פלורנטין או מטפטופי המזגן המוכרים. אני בחדר בבית מלון מחכה להיכנס אל הלא נודע. ברגעי שוטטות בחדר הבודד, הרצתי בראש את החיים שלי (ממש כמו רגע לפני המוות בסרטים השחוקים של הוליווד). האי-וודאות כל כך חזקה שלרגע כל הליבה שלי נמסה. ידעתי לומר לעצמי שאני הולכת אל חוויה שאני לא יודעת איך אצא ממנה, ידעתי לומר שהכל שם בעוצמות גבוהות, כאילו הבית יושב על גזייה של יועז הנדל בטיול בנגב, ידעתי לספר לעצמי את התובנות האלו, יותר כדי להרגיע אותי, לרכך את הפחד והחושך הטמונים אי שם בבית הזה. אבל עדיין, אתה לא יכול להתכונן לאף רגע או סיטואציה.

"כל דקה בבית איבדתי חלקים מעצמי, מהזהות שלי". רות אלבז (צילום: איליה מלניקוב)

ברגע שנכנסים לוואקום הזה שם, בבית הזה – שהוא אולפן בעצם – הרעש נהיה שונה. כפתור ההישרדות נכנס לפעולה. הכל משתנה. כמו בפאוור ריינג'רס כשהם הופכים למגה-זורד בסוף הפרק כי האויב התורן גדל והם לא יכולים להתמודד איתו לבד – ככה הגוף והתודעה שלי. הכל נדרך, מתכנס, מתעצם ומתאגד כדי להתמודד עם האויב הכי גדול שאדע בחיי – אני. הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות, מבקשת עזרה והכוונה לדרך והחתול המחייך שואל אותי: "לאן תרצי ללכת"? ואני עונה: "אני לא יודעת אבל זה כנראה יעבור בחדר האח".

הרי זה לא באמת הוויכוחים שנסובים על אשכנזי-מזרחי, עני-עשיר, שמאלני-ימני, דתי-חילוני. הוויכוחים האמיתיים שם הם בינך לבין עצמך. תודעת המצלמות משבשת באופן טוטאלי את המהות שלך, את המאבקים שעליהם אתם נלחם בחוץ, את האני העצמי הכי מעוגן שיש. כשפרץ ויכוח על ימין-שמאל או מזרחים-אשכנזים עמדתי נפעמת מול הדבר הזה. הנה, פה החלק שלי בתסריט לדבר, להתווכח, להתעצם, נכנסתי על הטיקט הזה. אבל שכחתי שכבר לחצתי על כפתור ההישרדות וקפאתי.

"המודעות לעולם שבחוץ שוככת. כולנו בבית היינו בטוחים שאף אחד לא צופה בנו ואנחנו לבד בעולם הזה. הרגשתי לבד בעולם ועם זאת ידעתי שאני חלק ממדורת השבט של עם ישראל, חלק מהרבה סלונים כרגע, אנשים לומדים להכיר אותי. אבל אני לא יכולתי להכיר את עצמי".

זה היה קיפאון שונה. זה לא שהשתתקתי. נאלמתי. יצא ממני משהו שונה במטרה להכריז על משהו ולא להילחם על תוכן הוויכוח. כל דקה בבית איבדתי חלקים מעצמי, מהזהות שלי, הרגשתי שאני בתחתית פירמידת מאסלו וכרגע אני צריכה לעסוק ביציבות בסיסית של הנפש שלי. השלב העליון של עמידה על עקרונות וערכים שלי – היה נראה לי רחוק עד בלתי אפשרי. תנו לי רגע להסדיר נשימה.

אחד מהדברים הכי חזקים שחוויתי עם הזמן: המודעות לעולם שבחוץ שוככת. יש הרגשה שכולם עזבו ולא זוכרים אותי יותר. כולנו בבית היינו בטוחים שאף אחד מהמשפחות והחברים שלנו לא צופה בנו ואנחנו לבד בעולם הזה. אני הרגשתי לבד בעולם. עוף זר בבית לא לי. ועם זאת ידעתי שאני חלק ממדורת השבט של עם ישראל, אני חלק מהרבה סלונים כרגע, אנשים לומדים להכיר אותי. אבל אני לא יכולתי להכיר את עצמי.

כאילו הבית יושב על גזייה של יועז הנדל בטיול בנגב. רות אלבז בפרק הפתיחה (צילום מסך)

כל מה שחשבתי, כל מה שהאמנתי שברור וחקוק לכולם כעשרת הדיברות היה נראה עכשיו כנתון אמיתי בחלקו. להתווכח עם מישהו על פמיניזם נראה לי כל כך מוזר. לעמוד על שלי ולטעון שאני לא מתנשאת היה משהו שבחיים לא חשבתי שאחווה. המוח שלי בשלב כלשהו עשה "הקול בראש" והחליט להחזיר לי את העוגנים שאני הכי מכירה בעצמי, האבן השואבת של הנשמה, היא כמובן דפוסי השנאה העצמית. כמה שהחוויה היא חוויה מודעת לשטיק הזה שהמוח עשה, צנחתי לתוכו כמו רקטה בניר עם. אי אפשר לעצור את הרכבת הזו.

מה שאני מנסה לומר זה שככל שהייתי מודעת לחוויה מתוך החוויה ויכולתי לרגע לכתוב את התסריט או לקבל הצצה לעריכה של הדברים – ככה נשאבתי פנימה לחור שחור. השילוב המוזר הזה של המודעות ועם זאת, האי-ידיעה הקשה, הופכת את בית האח למורכב ומוזר. לדמות שלי היה נרטיב מאד ברור, אבל מיקום אחר, מראה למציאות שנראית לרגעים זהה ודומה כשתי טיפות המים, אך היא עדיין מראה והיא עדיין השתקפות של מציאות.

לפני יומיים חברה שאלה אותי אם אני שמחה שנכנסתי ל"אח הגדול". אני לא יודעת לומר עדיין. אולי בחיים לא אוכל לדעת בוודאות. הדבר החשוב הוא שאני בין המעטים שזכו לקבל השתקפות של עצמם בעיניי אחרים. וזה מטורף.