אית׳ן הוק יודע מה עושה אותו מאושר. וזה לא מה שחשבתם. ריאיון

בסיום הריאיון עם אית'ן הוק, מתרחש משהו שמעולם לא הייתי עד לו. השיחה מתקיימת בזום, עם ארבעה עיתונאים נוספים מרחבי אירופה, ובסופה השחקן מבקש להודות לנו – "איזה שאלות נפלאות", הוא אומר, "אני ממש מעריך את זה". ייתכן כמובן שהוא עושה זאת תמיד, אבל זה רק מדגיש את היותו אדם נדיב ואדיב בצורה בלתי רגילה, בטח יחסית לכוכבים הוליוודיים אחרים.

השיחה עם הוק מתקיימת לרגל "משא כבד" ("The Weight") בכיכובו, שעולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע לאחר בכורה ישראלית בפסטיבל חיפה. העלילה מתרחשת באורגון של שנת 1933, בלב השפל הגדול. הכוכב מגלם בו חייל משוחרר, אלמן המטפל לבדו את בתו אך אז נשלח למחנה עבודה קשוח. המנהל המושחת של המקום, בגילומו של ראסל קרואו, מציע לו שחרור מוקדם אם רק יסכים לסייע בהברחת מטילי זהב, מה שמתגלה כמשימה הרפתקנית ומסוכנת. מאחורי המצלמה עמד פדריק מקינלי, עורך ותיק שזה סרטו העלילתי הארוך הראשון כבמאי.

הצילומים התרחשו בבוואריה שבגרמניה והזכירו לאית'ן הוק את אחד הסרטים הראשונים בהם כיכב – "פנג הלבן", שצילם באלסקה בתחילת שנות התשעים, כשעוד לא מלאו לו עשרים. "בזמנו, החוויה הזו גרמה לעשיית סרטים להיראות כמו הרפתקה", אומר השחקן, בן 55 כיום. "היה כל כך כיף להיות עם הצוות באמצע שום מקום, ולעשות סרט. במשך כל השנים רציתי לשחזר את החוויה הזו, ורק עכשיו הזדמן לי לעשות זאת. רציתי לעשות סרט הרפתקאות. אני אוהב את 'המלכה האפריקאית' ואת 'האוצר של סיירה מדרה', ואת 'מכשף'. אני אוהב סרטים עם סיפורים פשוטים וברורים כאלה. ג'ק לונדון, שכתב את 'פנג הלבן', היה אשף בכתיבת סיפורי הרפתקאות והישרדות, וכשקראתי את התסריט של 'משא כבד' אמרתי לעצמי שגם הוא סיפור הרפתקאות טוב".

בצעירותו, הוק כיכב כמובן גם ב"ללכת שבי אחריו", שלפחות לפי הנתונים של לטרבוקסד, עדיין נרשם כאחד הסרטים הכי פופולריים אי פעם. הוא הופיע גם בטרילוגיית "לפני" של ריצ'רד לינקלייטר – "לפני הזריחה", "לפני השקיעה" ו"לפני חצות", והיה מועמד לאוסקר על השתתפותו בכתיבת התסריט של שני האחרונים. הוא גם היה מועמד לפרס בקטגוריית המשחק, על הופעתו ב"התבגרות" המופתי של אותו במאי ולהבדיל, במותחן הפעולה "יום אימונים מסוכן". בשנה שעברה זכה לשלל פרסים ומועמדויות על הופעתו כפזמונאי היהודי לורנץ הארט ב"בלו מון", גם הוא של חברו משכבר הימים לינקלייטר. נוסף לכך, זכה גם לשבחים על הופעתו בסדרה המוערכת "כל האמת" ("The Lowdown"). בקיצור, יש לו קריירה יציבה ואיכותית להפליא, והוא ממשיך להצטיין ולהתפתח.

"לאחרונה, אני מקבל את התפקידים שחלמתי עליהם כשחקן צעיר – וזה מתגמל מאוד", הוא אומר. "כשחקן צעיר, תמיד שמים אותך בקופסה של מישהו תמים וטהור, וקשה לצאת מזה. עכשיו יצא לי לגלם רצף של דמויות שונות ומסובכות, שנהניתי לשחק. בגילי, אפשר כבר לשחק דמויות עם עבר, כאלה שהעבר שלהן הוא חלק גדול מן ההווה שלהן, וזה הופך את הדמות למעניינת יותר. כשחקן צעיר, המלאכה מילאה אותי פחות ולכן גם כתבתי הרבה, אבל היום אני מרגיש שאני יכול להביע את עצמי דרך המשחק בלבד ולא צריך שום דבר אחר. אני זוכה לעבוד עם במאים מהשורה הראשונה על דמויות מאתגרות, מה יש לא לאהוב? אני ממש אוהב את העבודה שלי".

"הקדשתי את כל חיי למקצוע הזה ואני נהנה ממנו. משחק הוא כמו מדיטציה מודרכת, הוא מרחיב לך את הדמיון ופותח לך את האמפתיה. יש שחקנים שמחבבים רק ז'אנרים מסוימים, אבל הייתי אומר שאני אגנוסטי לגבי ז'אנרים. אני אוהב את כל סוגי הסרטים, כל עוד הם עשויים טוב. בין אם זה סרט הוליוודי או אמנותי, רומנטי או מפחיד – הוא תמיד מקדם אותי כשחקן. אני נהנה מן האתגר ונהנה ללמוד, ואני לומד גם מן הצדדים הפחות נעימים של הדמויות שאני מגלם".

מה מעניין יותר – לגלם את האיש הרע או את האיש הטוב, כמו שאתה עושה פה?
"הבעיה עם לגלם אנשים טובים זה שאתה יודע מה הם יעשו – את הדבר הנכון. הרעים? לך תדע מה יהיה הצעד הבא שלהם. לכן, פצ'ינו, הקמן וניקולסון עשו קריירות גדולות מחקר המעמקים הפרועים של הלב המפוקפק. עם זאת, הדמויות שגילמתי ב'יום אימונים מסוכן' וב'משא כבד' הן שתיים מהדמויות שלי שאני הכי אוהב, והם אנשים טובים מהסוג הישן. היה כיף לגלם אותם, כי ההגינות שלהם עמדה למבחן. הסיפור היה טוב, והצליח לאתגר את היושרה של הדמות. כל עוד הסיפור טוב, אז זה יכול לעבוד".

תמיד אהבת פרוזה – גם לכתוב וגם לקרוא אותה. אתה מסכים שיש בסרט הזה איכויות ספרותיות, ובעיקר הוא מזכיר את היצירה של ג'ון סטיינבק?
"לחלוטין. בעיני, התפקיד של שחקן הוא להפוך תסריט לספר. תסריטים הם רישומי פחם של הסרט, ואז אנחנו באים והופכים אותם לציור שמן או לספר. התסריט אומר 'הגיבור נכנס לבר', והנובלה מדברת על מה שבראש שלו כשהוא נכנס לבר, איפה הוא שם את הסיגריות ומה הוא מחפש. העבודה של השחקן היא להכניס את כל הפרטים הללו, וככל שאתה מכניס יותר – החוויה של הקהל חזקה יותר. התסריט הזה היה מבחינתי כמו ספר, ובגלל שיש בו ממד של משבר תנ"כי, הוא באמת הזכיר לי את סטיינבק, אבל באותה מידה זה גם היה יכול להיות ג'ק לונדון או רודיארד קיפלינג. אני אוהב סיפורים כאלה, עם טעם של פעם, והתגעגעתי לסרטים שמספרים אותם".

לא חסרות לך הצלחות וסרטים איקוניים, אבל יש משהו שאתה מרגיש שהתפספס?
"בטח, עשיתי הרבה סרטי אינדי מוזרים שאף אחד לא ראה. את 'מה קרה בגטקה?' אף אחד לא ראה בזמן אמת, אבל כיום אנשים מדברים איתי עליו. כמובן שגם מדברים איתי על 'ללכת שבי אחריו'. בכל פעם מחדש, אני נדהם כשנער בן 18 מספר לי שבדיוק ראה את הסרט הזה והוא רוצה לדבר עליו. זה כיף. היו עכשיו הקרנות מיוחדות של ׳התבגרות׳ לרגל 12 שנה לצאתו, אז צפיתי בו לראשונה מאז שיצא. זה סרט יוצא מן הכלל שאני גאה בו מאוד, אם יורשה לי לומר".

הוק ידוע היום גם כאבא של מאיה, הבת המשותפת שלו ושל אומה תורמן שבשנים האחרונות מופיעה בכל פרויקט אפשרי, ויש לו שלושה ילדים נוספים. "ההורות פותחת אותך ומרחיבה את היכולת שלך לחמול", הוא אומר. "אתה הרי אוהב את הילדים שלך, ואז אתה מבין שכל אדם בעולם הוא הילד של מישהו, וזה משנה את התפיסה שלך לגבי אנשים. מהו האושר? נהוג לחשוב שהעונג מוביל לאושר, אבל זה לא נכון. מה שבאמת עושה אותך מאושר זה לעשות את העבודה שלך כמו שצריך, וילדים מאפשרים לך את ההזדמנות הזו. כשאתה רואה אותם מצליחים בעצמם, זה אושר שאין כמוהו".

סבא שלך חי בימי השפל הגדול, כמו הגיבור שאתה מגלם בסרט, נכון?
"כן. הוא היה חתיכת דמות. בזמנו היה די נדיר שגברים גידלו לבד את הילדים שלהם, אבל הוא גידל את אימא שלי לבדו, ועשה זאת היטב ובהרבה אהבה. הוא לא לקח שום דבר כמובן מאליו, גם לא ארוחת צהריים פשוטה. הוא תיעב סמים ואלכוהול, כי ראה מה הם עושים לאנשים, והוא היה אדם ישר מאוד. חשבתי עליו כשגילמתי את הדמות הזו. זה אדם שכיבדתי והערצתי".