אל תשוו את "ריפלי" לסרט ההוא, כי אז תפספסו סדרה יוצאת דופן

בואו נשים את זה בצד: ספרה של פטרישה הייסמית' מ-1955 הניב ארבעה ספרי המשך, ושני עיבודים קולנועיים – "לעין השמש" מ-1966 עם אלן דלון, ו"הכישרון של מר ריפלי" מ-1999 עם מאט דיימון. שני הסרטים, מעולים בפני עצמם, שינו את עלילת הספר באופנים מהותיים – הראשון הסתיים עם טוויסט שמבטיח שהגיבור ייתפס ויובא לדין על פשעיו, והשני הפך את הנוכל הסוציופת של הייסמית' לצעיר שובה לב ואפילו טראגי.

>>

"ריפלי", סדרת הטלוויזיה בת שמונה פרקים שעלתה בנטפליקס, מציעה משהו חדש, שהוא בעצם ישן – עיבוד נאמן לספר, שהוא המקור. לכן אם אתם מאוהבים בדמות שעיצבו דיימון והבמאי אנתוני מינגלה, מן הסתם הגרסה של סטיבן זאיליאן תעורר בכם אנטגוניזם. וזה יהיה חבל, כי תפסידו סדרה יוצאת דופן ואיכותית. זאיליאן הוא מהתסריטאים הבכירים בהוליווד, עם חמש מועמדויות לאוסקר, וזכיה על "רשימת שינדלר", ולפני שמונה שנים הוא כתב וביים את סדרת הפשע המצוינת "ליל האירוע" (עיבוד אמריקאי לסדרה בריטית). "ריפלי" היא יוזמה שלו, ואפשר לראות שהוא השקיע בה את כל מאודו.

הדבר הראשון שבולט לעין הוא הבחירה לצלם את הסדרה בשחור לבן. זה תואם את דמותו הקרה של הגיבור הנבל, שסוחב גווייה במדרגות כבר בסצנת הפתיחה. בהמשך, הסדרה חוזרת שישה חודשים אחורה, ופוגשת את ריפלי בטרם הפך לרוצח, אבל הדימוי הזה נשאר איתנו גם כשהוא נופש בעיירת החוף היפהפייה אטראני שבדרום איטליה. ההשראה הברורה לבחירה הסגנונית הזאת היא המותחנים האפלים שנוצרו בהוליווד בשנות הארבעים והחמישים, וגם סרטים צרפתיים ואיטלקיים מתחילת שנות השישים – זמן ההתרחשות של הסדרה, שצולמה באתרים שונים באיטליה.

את רומא ראינו בשחור לבן בסרטים של פליני, וקטעים מהמוזיקה שנינו רוטה הלחין לסרטיו משולבים בפסקול של "ריפלי" (זאת יכולה להיות גם מחווה עקיפה לרוטה, שהלחין גם את הפסקול של "לעין השמש"). מבחינת הטקסטורה החזותית זאת אחת הסדרות הכי קולנועיות שראיתי. הצלם רוברט אלסוויט, שמרבה לעבוד עם פול תומס אנדרסון ("לילות בוגי", "זה ייגמר בדם"), יצר כאן מרקם ויזואלי מרהיב. זה לא רק עושר הגוונים שבין שחור ללבן, אלא גם המיזנסצנות המדוקדקות, שמשתמשות באתרי הצילום מרובי המדרגות לייצר דימויים של מלכודות ומבוכים.

הדבר השני שבולט לעין הוא, כמובן, טום ריפלי עצמו. בעקבות הספר, אנדרו סקוט מעצב דמות של נוכל קר ומופנם ולא מאוד מצליח, כפי שמעידה הדירה העלובה שבה הוא חי בבדידות. הוא מנסה להיחבא מהעין עד שהוא מגיע לאיטליה ופוגש את דיקי גרינליף (ג'וני פלין מהסדרה הרומנטית "חולה אהבה"), שחי את החיים הטובים שהוא משתוקק אליהם – זה לא רק הכסף, אלא גם תחושת הנינוחות בגופו שלו. סקוט מבוגר בכעשרים שנה מריפלי שבספר (הוא נראה צעיר מכפי גילו) וזה מחדד את כישלונו המתמשך כעבריין וכאדם.

כשהוא מסתנן לחייו של דיקי בתואנה שהם מכירים מפעם, הוא מחשב את כל צעדיו, ולא פעם טועה ומתקן. יש לציין שהסדרה מותירה אותנו תוהים לגבי המיניות של ריפלי, ואם היא בכלל קיימת. התמה הלהט"בית מועלית במפורש בדיאלוגים, וגם בליהוק של אליוט סמנר חסר-המגדר (בנו של סטינג), לתפקיד החבר פרדי. אבל האובססיה של ריפלי כלפי דיקי אינה נחווית כמינית. נוסף לכך, בפעם היחידה שהוא מנשק מישהו על השפתיים, מדובר בגבר מת שגווייתו כבר הספיקה להתקרר. זה היה יכול להיות דימוי טרגי של חיים בארון כמו בסרט מ-1999, אלמלא סקוט – שסיפק הופעה כה מרגשת כהומו בודד ב"כולנו זרים" – היה מגלם את ריפלי כלטאה קרת דם. זאת אינה דמות מעוררת הזדהות, אבל היא משאירה אותנו מרותקים למתח בין החשוף לסמוי, ולשיטות הפעולה שלה.

בדרכו אל ביתו של דיקי, ריפלי מטפס על אינספור מדרגות. זה דימוי חוזר בסדרה, המתפענח כמטאפורה להבדלי המעמדות ולקושי לטפס מעלה (ולפעמים גם להתדרדרות מוסרית). דימוי חוזר נוסף הוא המסתורין של מעמקי הים. שני הדימויים מככבים בשתי סצנות רצח, שהשוואה ביניהן מחדדת את איכויותיה של הסדרה, וגם את פגמיה. הרצח הראשון, ובעיקר הניסיון להפטר מהגווייה, מבוימים לעילא. נראה שזאיליאן למד מאלפרד היצ'קוק ("פסיכו") ומקלוד שברול ("אישה בוגדנית") כיצד לשים את הצופים במקומו של הרוצח ולמתוח אותנו כשהדברים מסתבכים – זה לא קל לרצוח בן אדם. הסיקוונס נפרס על פני כעשרים דקות, ומפורט לפרטי פרטים מלחיצים. סיקוונס הרצח השני, כמה פרקים אחרי כן, נמשך כ-35 דקות, שזה כבר רבע שעה יותר מדי. ניסיון העלמת הגווייה מצולם לכאורה דרך עיני חתול, שנראה בתמונה שוב ושוב, ובשלב מסוים זה הופך למונוטוני. אפשר לומר שהקצב האיטי של הסדרה הוא אירופאי, אבל בפילם נוארים עתירי האווירה של ז'אן פייר מלוויל (עוד מקור השראה) זה אף פעם לא הרגיש מנייריסטי כמו כאן.

עלילת ההתחזות עדיין מרתקת, אבל יש בה חלקים שאמינותם מוטלת בספק. בסצנה שמתניעה את העלילה – אביו של דיקי מבקש מריפלי לנסוע לאיטליה להשיב את בנו לאמריקה – לא ברור מדוע האב הדואג הגיע מלכתחילה אל האיש המפוקפק הזה. ובהמשך, שמו של דיקי מוזכר בכל כך הרבה כתבות בעיתונים, המדווחות עליו כחשוד ברצח, שמוזר שאף לא אחד מהם מפרסם תמונה שלו. את דקוטה פנינג לא הזכרתי עד כה, כי הדמות שהופקדה בידיה כחברתו החשדנית של דיקי לא מותירה רושם של ממש. הופעתו של סקוט היא, כאמור, עניין של טעם (ערב לפני הצפייה בסדרה ראיתי אותו מגלם את כל התפקידים ב"וניה" על פי צ'כוב, והבחור הוא שחקן פנומנלי), אבל האתרים, הצילום, וכאמור, העלילה שטוותה הייסמית', הופכים את "ריפלי" לסדרה מושכת, גם אם לא מהפנטת.
"ריפלי", עכשיו בנטפליקס