קריסת הקונספציה: "ריק ומורטי" מתה. העונה השביעית רצחה אותה

בצער רב וביגון קודר אני מבשר לכם על מותה של "ריק ומורטי". במשך שנים ג'סטין רוילנד דן הרמון נעו על הקו שבין מרגש ומצמרר לבין מטופש וחולני בהצלחה רבה, אבל בעונה הקודמת התחלנו לראות סימני גסיסה עם פרקים בינוניים מאוד ומעט פרקים איכותיים עם עלילה מורכבת ונגיעות פילוסופיות כמו שאנחנו אוהבים. השבוע הסתיימה העונה השביעית, הראשונה ללא ג'סטין רוילנד – הקול מאחורי הסבא השיכור והנכד הטיפש, שהסתבך בהאשמות של תקיפה מהן יצא זכאי (ולא מפני שהצליח להוכיח שהוא חף מפשע) – ועכשיו "ריק ומורטי" כבר לא איתנו.

הנורות האדומות הראשונות שנדלקו היו הקולות החדשים של ריק ומורטי, אותם מדבבים איאן קרדוני והארי בלדן. הם באמת נשמעים כמו ריק ומורטי רוב הזמן, אבל חסר להם מרכיב ייחודי: נשמה. ג'סטין רוילנד הוא אולי אדם לא חביב במיוחד, בטח לא עכשיו, אבל הוא הפיח חיים בשתי הדמויות המשונות האלה והן לא הרגישו כתובות (לא רק כי רוילנד נהג לאלתר), אלא ממש עם חיים משלהן. הבחירה לנסות לשחזר את הקסם של רוילנד לא עובדת, במיוחד בכל הנוגע למורטי. ברגעים מסויימים הוא נשמע כמו פארודיה על הדמות מהעונה הראשונה וברגעים אחרים (במיוחד ברגעים בהם הוא לחוץ) הקול שלו פתאום משתנה ונשמע לא מוכר.

בסדרה השנייה ממנה פוטר רוילנד, "הפכים סולאריים" לפחות הכירו בכך שלא יצליחו לחקות את הקול המקורי ומצאו לזה פתרון עלילתי שמשנה לגמרי את הקול של הדמות. הם עשו את זה בסצינת הפתיחה של העונה הרביעית וזה לקח דקה וחצי. אולי זה לא הפיתרון האידיאלי ל"ריק ומורטי" כי הסדרה באמת צרובה עמוק יותר בתודעה התרבותית, אבל זה בהחלט סימן לגסיסתה המתקדמת. והדיבוב זה הקטנה שבבעיות העונה השביעית.

הבעיה הגדולה היא שלדן הרמון כבר אין מה לספר או לחדש לנו. הסיפור של "ריק ומורטי" נגמר ברגע שקו העלילה של מורטי הרשע נגמר. ריק פריים היה נסיון למשוך את העלילה עוד קצת, ועכשיו בעונה הזאת גם הקו הזה מגיע לסיומו. התסריטאים כלואים בלופ של שחזור עלילות קודמות או יצירה של פרקים סתמיים וחסרי משמעות. שני הפרקים הראשונים הרגישו מיותרים ואפילו לא העלו גיחוך. הפרק הרביעי, "ספגטי בסגנון מורטי", כבר היה מעיק באמת.

במהלך אותו פרק, שעורר באזז מסיבי ברשתות החברתיות, חושף ריק בפני מורטי שאת הספגטי המפורסם שלו מכינים מבני אדם שנמצאים על כוכב בו אנשים שמתאבדים הופכים לספגטי, ומורטי מחליט לחשוף בפני תושבי הכוכב שהם אוכלים אותם. יש לפרק הזה את אותו מבנה של פרק עולם הנחשים מהעונה הרביעית, שגם במהלכו מורטי מגלה עולם חדש שהוא עושה לו עוול, מנסה לעשות את הדבר הנכון וגורם לאסון בקנה מידה אפוקליפטי. זה אותו קו עלילה אחד לאחד. אולי אם פרק הספגטי היה משודר בעונה הראשונה, זה היה מפריע, כי זה לא שהפרק עשוי נורא, אבל כמה אפשר לראות את אותו סיפור?

הפרק השמיני, "עלייתם של הנאמבריקונים: הסרט" הוא אמנם לא שחזור של פרקי עבר, אבל הוא משתמש בדמות של אייס טי (כעת מים טי) שהופיע בעונה הראשונה. הפרק שעוסק בין היתר בסכסוך בין אותיות למספרים הוא בעצם פרק של "בלי סודות" שיצא משליטה. הפרק היחיד שמצליח לעמוד בסטנדרט כלשהו הוא "מורט: ראגנאריק" והוא פרק טוב. לא עשר מתוך עשר, אבל פרק טוב. יש בו פארודיה על God of War שזה תמיד נחמד, ריק במיתולוגיה הנורדית זה משהו שהייתי רוצה לראות, אבל הביצוע שלו רחוק מלהיות מושלם והם היו לגמרי יכולים לקחת את זה טיפה יותר רחוק.

אפילו סיום קו העלילה של ריק פריים עורר פיהוק, כי מדובר בדמות שהיא נטו כלי עלילתי ריק מתוכן, חסרת סיבת קיום אמיתית. זה פשוט היה עוד פרק סביר, ללא התפתחויות משמעותיות בדמויות, שנועד לסגור קצוות לא פתורים ותו לא.  כשזה מגיע מסדרה שמחשיבה את עצמה לעליונה מבחינת האופן בו היא מספרת סיפור – זה יותר מסתם מתסכל. העונה השביעית של "ריק ומורטי" מתה. הסיפור שרוילנד והרמון רצו לספר, אי אז לפני עשור, הגיע לסיומו. הדלק היחיד של הסדרה הוא הכסף שהיא מכניסה. האם היא תחזור לימי התהילה שלה? ספק רב. אולי אם ימצאו פתאום סיפור ששווה לספר. מבחינתי אפשר לעצור כאן.