רפסודה

 1.

ואז התחיל החופש הגדול. וכמו בכל חופש גדול, הייתי בטוח שהפעם זה יהיה אחרת, הפעם יקרו לי הרפתקאות מופלאות, הרחק מכבלי בית הספר (ובמיוחד מכבליו של המנהל המופרע: כל בוקר – כל בוקר! – מסדר של עשרים דקות, עם דבר המנהל, פרק היום בתנ״ך, התעמלות, ולסיום – שירה בציבור של שירי עם גרמניים מוזרים. עשו טובה, כיתבו בגוגל ״פצחי לבוקר שיר״, ליחצו על הלינק הראשון, והאזינו למקהלת ״ותיקי המחנות העולים״ מבצעת את הא־קפלה הנוצרית הזאת מימי הביניים, שכל הילדים הדפוקים של יד אליהו היו צריכים לשיר כל בוקר).

אבל כמו תמיד, הגיעו החום והלחות והשיעמום, והכריעו אותנו. עד שיום אחד נחתה בתיבת הדואר שלי החוברת הרשמית לנוער של החברה להגנת הטבע, ״סלעית״ – ובתוכה הוראות מפורטות איך לבנות רפסודה.

2.

רפסודה!
רק השם הזה, העביר זרמים קרירים של עונג במחשבתי העצלה. האקלברי פין ותום סוייר שטים על המיסיסיפי, בדרכם לשחרר את ״דז'שים העבד הכושי״.
רפסודה!
נצא למסע, כמו ב״שלושה בסירה אחת מלבד הכלב״, רק לא בסירה, אלא ב –
רפסודה!
וכל מה שצריך זה לחבר כמה קרשים בחבל, לקשור מתחתם חביות ריקות, לצפות את העצים בלכה נגד מים, ו… טוב, זה יותר מדי הוראות. בשביל מה המציאו את האילתור? אז לקחתי את חברי הטוב ביותר, מצאנו קרש ענק צף במימי ואדי מוסררה הדלוחים, ויאללה למיסיסיפי!

3.

פעם, במבחן בגיאוגרפיה, נתקלתי בשאלה שלא ידעתי את התשובה עליה: מהיכן מגיעים המים לנחל איילון, הוא המוסררה? לא היה לי מושג, אז עניתי: ״מהפשרת השלגים בפתח תקווה״, תשובה שקיוויתי שלפחות תצחיק את המורה לגיאוגרפיה – אבל לא, הוא נעמד מול הכתה ונאם במשך חצי שעה על טפשותו ובורותו של מי שחושב שיש שלגים בפתח תקווה, וכמה שלא ניסיתי להסביר לו שזו היתה בדיחה, זה רק הרע את המצב (״בדיחה!?״ הוא קצף, ״בדיחה?! זה מצחיק להגיד שטויות? לא לא לא, אני שואל אותך, תענה לי: זה מצחיק להגיד שטויות?״ – שאלה שיש עליה רק תשובה אחת אפשרית),

אז באותו יום, כשיצאנו להפלגת חיינו על גבי הרפסודה, איך יכולתי שלא לחשוב שהנה־הנה אני בדרך לגלות את התשובה, ואיפשהו מתחת לגשר יצחק שדה דחפנו אותה למים, והתחלנו לחתור ולחתור ולחתור עד שאחרי שעתיים־שלוש, כאשר השמש כבר נטתה לשקוע ולפי חישובי הגענו בערך לחצי הדרך לירושלים, כי אולי לא זכרתי מהיכן מגיעים המים לואדי מוסררה, אבל בהחלט זכרתי שהוא מגיע לבירה, עובדה שיש שם שכונה שככה קוראים לה, שאותה היכרתי בעיקר משיר של רבקה מיכאלי (״בגמנסיה רחביה עישנו חשיש / אך חשיש גם עישנו במוסררה״) –

לפתע פתאום, עמדה לפנינו פרה.

תקועה באמצע הנחל, וחוסמת את הדרך. הבטנו בה. היא הביטה בנו. פרה רזה ומכוערת, ואנחנו ילדים עירוניים שראו פרות רק בסרטים. אחרי התייעצות קלה – טוב, אחרי שהודינו שאנחנו מפחדים מפרה – נטשנו את הרפסודה.

4.

התחלנו לטפס במעלה גדת הנחל הבוצית והמסריחה, מודאגים מאוד: מילא אם היינו מגיעים לירושלים – יש שם אוטובוסים חזרה לתל אביב, הנחתי. אבל כאן, באמצע שום מקום… שיט. נדפקנו.
״פרה בת זונה,״ אמר חברי למסע, ״איך נחזור עכשיו הביתה?״
ואז הגענו למעלה וראינו את היכל הספורט של יד אליהו. כלומר, בשעתיים שחתרנו בנחל החצי־יבש, עברנו בערך מרחק הליכה של עשר דקות.

וזו היתה הפעם האחרונה שסמכתי על המים כעל דרך תעבורה, או על רפסודות, או על החברה להגנת הטבע, או על האקלברי פין שאצלו הכל נראה פשוט יותר. כולם שקרנים, ולך תדע אם ואדי מוסררה אכן מוביל לירושלים ואם יש מקום כזה בכלל, ״ירושלים״, כי כמו שאמר גדול מחזאי ישראל בכל הזמנים, יוסף אל דרור: ״בהיסטוריה אנחנו יודעים ששיקרו לנו – מה עם גיאוגרפיה?״