רפסודיה רומנית: אופרה אחרת

למסעדה

ביום שבת האחרון התעוררתי עם ריח עז של צ'ורבה בחדר. מדי פעם זה קורה, כשסורינה, השכנה הרומנייה מקומה שנייה מבשלת, עולים הבלי השום והלאושטיאן (מעין סלרי) במעלה חדר המדרגות ומציפים את כל השכונה. אבל הפעם, אולי בגלל השקע הברומטרי והאוויר הקר והצלול, אלה היו ריחות חזקים במיוחד. לו הייתי חי בסרט בורקס הייתי בוודאי יורד אליה לקערת מרק חמה, אבל במציאות של ימינו זה בלתי מתקבל על הדעת לקפוץ ולאכול מרק אצל האישה שהיא גם ראש ועד הבית וגם זו שנאבקת איתי קרבות מרים על אפשרות השימוש בגג המשותף. ענייני מנהל תקין וכבוד האדם וחירותו. וכך מצאתי עצמי מתקשר לחפרפר, שגם הוא אמנם רומני, אבל כזה שאפשר להעביר במחיצתו שעתיים נעימות יחסית. החפרפר הציע את רפסודיה רומנית, שהיא לדבריו הרומנייה הכי טובה בעיר. בדרך הוא המשיך וסיפר לי על גבריאלה מונטיאנו קורפוס, זמרת אופרה רומנייה שעלתה לארץ לפני כחמש עשרה שנה והחליטה לעשות הסבה מקצועית משירה למסעדנות. למסעדה שלה היא קראה "רפסודיה רומנית" על שם היצירה המפורסמת ביותר של המלחין הרומני הידוע ג'ורג'ה אונסקו.

אין לי מושג כמה קהל קורפוס הצליחה להביא בפרק האופרה בחייה בבוקרשט, אבל מתברר שכמסעדנית יפואית היא עושה עבודה לא רעה בכלל. על אף שהגענו בשעה מאוחרת יחסית נאלצנו להמתין בתור כדי לזכות בשולחן. קצת קשה להאמין, אבל בדאון טאון יפו מתרחשת כבר מספר שנים סצנה רומנית חיה ובועטת, שמזכירה את עידן הזהב של המסעדות הרומניות בחיפה והקריות של שנות ה־70 וה־80 – עם מסעדות מיתולוגיות דוגמת "ינקו ודורה", "יונק" או "יוז'י". כמו בכל מסעדה רומנית מכובדת, עם מפות על השולחנות, גם בזו שירת אותנו מלצר מעונב, מגונדר ומשופם, שלהטט בין השולחנות עם מגשים מוכספים מלאים כל טוב כשברקע מתנגנות מיטב נעימות המעליות של כל הזמנים בכיכובו של זמפיר. בקיצור, מבחינת אווירה, רפסודיה מספקת חוויה רומנית כהלכתה. ומה מבחינת התפריט? גם כאן מככבות כל הקלאסיקות האהובות: ממולאים, איקרה, חמוצים, ממליגה וכמובן מגוון בשרים על האש. מכיוון שהיום הזה התחיל בריח של צ'ורבה הבטחנו לעצמנו לסגור את הפינה עם שתי קערות מרק. צ'ורבה בשר וסופה שעועית. ההבדלים ביניהם חשובים. ברומנית מתחלקים המרקים לשתי קטגוריות: צ'ורבה הוא השם הכללי למרק חמצמץ שמקבל את חמיצותו מעלי לאושטיאן, לימון ומי גבינה, ואילו סופה הוא הכינוי למרק רגיל, לא חמוץ. שני המרקים העשירים שקיבלנו היו לא פחות ממצוינים. לאחר מכן, הגיעו הסלטים שהותירו את הרף ההתחלתי במקומו הגבוה. איקרה ביתית, סמיכה ומתפצפצת, הייתה מהטובות שאכלנו לאחרונה. גם החמוצים – עגבניות ירוקות, מלפפונים וכרוב היו משובחים. אבל את ההצגה של הסיבוב גנבה הסלאיטה דה פסולה, אותו ממרח שעועית רומני לבנבן, אם תרצו – הגרסה הרומנית לממרח חומוס. כמו רומנייה מבית טוב גם הסלאיטה האוורירית הזו הייתה מפוצצת בשום ונתנה את האות לחגיגות השום הגדולות שחפרפר, אני וחברינו הקרובים והפחות קרובים, הרגישו היטב ביומיים שלאחר הארוחה. למרבה התדהמה זה קרה מבלי שנגענו בקבב אחד לרפואה. לא בגלל שהקבבים כאן לא טובים, על פי הפרצופים המרוצים של הרומנים מסביבנו נראה שהם מצוינים, אבל אנחנו ניסינו ללכת על בחירות מקוריות יותר.

שניצל לבן מנתח צוואר סיפק את הסחורה וכך גם מנה של מומיצה. מומיצה הוא השם הרומני למה שאנחנו קוראים שקדי עגל או חלאוויאת. בניגוד למקובל במסעדות מקומיות, שבהן מגישים את הנתח השומני הזה במשורה, על גבי שיפוד או חתוך לנתחים קטנים, במסעדות רומניות פורסים את המומיצה ומניחים אותה על האסכלה בשלמותה. התוצאה היא מעין סטייק מפלצתי ושומני בניחוח של התקף לב. ואם נשאיר בצד את החששות הקרדיולוגיים, מדובר במנה פשוט מרגשת. עוד מנה קלאסית שפשוט לא יכולנו לוותר עליה הייתה ממליגה בתוספת שמנת חמוצה וקשקבל. כאן האמת חייבת להיאמר: לאחר שנוצר במסעדות המקומיות מעין סטנדרט של הכנת פולנטה מתירס טרי, הממליגה הקלאסית, שמוכנת על בסיס קמח תירס, הרגישה יבשה וחיוורת. כן, אני יודע, מסורת זו מסורת, אבל בינינו, ממליגה מעולם לא הייתה מאכל כזה טעים ואף רומני לא יצליח לשכנע אותי אחרת. למרות התנגדותי העזה, חפרפר התעקש להזמין סופגניית פפנש וקצפת – קינוח ששלח אותי לשנת חורף עמוקה בביתי. הפעם, הריח של הצ'ורבה של השכנה מלמטה הרגיש הרבה יותר מרגיע ונעים.

התענוג

אוכל: רומני אורגינל

מחיר:בינוני־יקר

שירות: יעיל ולבבי

שירותים: נוחים ונקיים

גישה: חניה בשפע

חשבון

חמוצים 15 ש"ח

מרק בשר 25 ש"ח

מרק שעועית 22 ש"ח

איקרה 22 ש"ח

סלאיטה שעועית 22 ש"ח

שניצל לבן 65 ש"ח

שקדי בקר על הגריל 95 ש"ח

ממליגה גבינה 45 ש"ח

פפנאש 30 ש"ח

4 בקבוקי סטלה ארטואה 88 ש"ח

2 שוטים פינלנדיה 50 ש"ח

סה"כ: 479 ש"ח