העונש שריצה האמן רפרם חדד בכלא הלובי ממשיך לרדוף אותו

העבודה של רפרם חדד שמוצגת בתערוכה "בחזרה לארטפורט" נחבאת אל הכלים. עבודה קטנה שקל מאוד לפספס בין כל המיצבים הגדולים. גם כשהעין קולטת אותה היא מתעתעת. "מבריח הדגים" הוא שמה וזה בדיוק מה שחדד עושה בכל פעם שהוא מגיע לחופשה בארץ – מבריח בשביל אימא שלו מזוודה מלאה בדגים, סוג של מזכרת משותפת לשניהם.

התערוכה, שמשיקה את החלל החדש בן ארבע הקומות של חלל האמנות ותוכנית השהות ארטפורט, מקבצת את כל 27 אמני הרזידנסי שהשתתפו בה עד היום. חדד היה בין אמני המחזור הראשון ב־2012, כשזיכרון המחאה החברתית של קיץ 2011 היה עוד טרי ותחושה של שינוי נישאה באוויר, גם בעולם האמנות שאימץ פרקטיקות קהילתיות וחברתיות. "אני עדיין מאמין בכוחה של האמנות. אם נשים היום 100 אמנים במרכז עיר נחשלת – העיר תשתנה. אם נשים 2,000 אנשי עסקים שום דבר לא ישתנה, הם רק יעשו יותר כסף", אומר חדד בשיחה ממקום מושבו בארבע השנים האחרונות – תוניסיה. "לפני כן גרתי בהמון מקומות", הוא מסביר את ההחלטה לעבור לגור במדינה שבה נולד לפני 42 שנים. "התחלתי לבקר בתוניסיה ב־2004 כי זה חלק מהזהות שלי, אבל לא חשבתי שאגור שם".

אם אתם חושבים שהפרט הביוגרפי הזה יוצא דופן, חכו שתשמעו את השאר. בואו נגיד את זה ככה: אם אתם רוצים קצת פרופורציות בחיים, רפרם חדד הוא האיש שלכם. לפני תשע שנים, שנייה לפני שרוחות המהפכה של האביב הערבי סחף את המזרח התיכון, חדד, אמן אקספרימנטלי וילד טוב ירושלים חובב מסעות וקולינריה, התבקש על ידי ארגון יהודי יוצאי לוב לתעד את בתי הכנסת ובתי הקברות המעטים שנשארו בלוב. השמועה סיפרה שקדאפי משמיד כל עדות לקהילה. חדד נרתם למשימה בהתלהבות של אמן שמבין שיש לו חומר טוב ביד. "זה לא שלא פחדתי אבל הבנתי שזה מסתדר לי עם העבודות. לוב זה מקום מוזר. אף אחד לא יודע מה קורה שם, זו מדינת משטרה. חוץ מתוניסאים, לאף זר אסור להיכנס אליה. אין לונלי פלאנט טריפולי".

רפרם חדד, "מבריח הדגים". מתוך התערוכה בארטפורט

חדד נכנס ללוב עם הדרכון התוניסאי שלו, סיפר שהוא יהודי מתוניסיה שבא לצלם בתי כנסת, וחדר ללב המאפליה. "שכרתי נהג פרטי והתחלתי לצלם תוך כדי מעקב שמתנהל מאחוריי. הסתובבתי בלוב עשרה ימים, הגעתי למקומות פסיכיים. ישבתי עם שבטים על הרצפה וצילמתי. הכל לפי הנהלים. ואז דקה לפני הטיסה חזרה לתוניסיה, באה המשטרה ושמה לי שק על הראש".

משם הוא נלקח לכלא אבו סלים, שם נכלאו אסירים פוליטיים שכמעט אף אחד מהם לא יצא ממנו בחיים. במשך חמישה חודשים היה כלוא חדד בצינוק קטן. הלובים לא ממש ידעו מי הוא ומה לעשות איתו, עד שלבסוף במבצע נועז, שהיו מעורבים בו בין היתר טוני בלייר, פוטין וליברמן, הוא הוברח מהכלא במטוס.

יש היום פוסט טראומה?

"אמור להיות, אבל עברתי את זה בצורה נקייה. עבדתי המון ברמה הנפשית. זה היה מקום הרמטי, חדר קטן של שני מטרים בלי מיטה ובלי שירותים. משהו בקיצוניות הסופנית הזאת גורמת לחופש מוחלט. זה או זה או להשתגע. אני הגעתי למצב של איזון פנימי. מושג הזמן התבטל, הרגשתי שאני צף בנקודה שלא אצליח לשחזר גם אם אהיה מיליארדר. הייתי עסוק כל היום במחשבות ובפנטזיות. היה לי ברור שאני לא יוצא משם. ידעתי שלא אראה את החיים הקודמים. עולם האמנות, המשפחה, החברים – אין כלום. התחלתי לדמיין שאני חי חיים חדשים, דמיונות ששחררו אותי".

הסיפור מסמר השיער של חדד כולל עוד כמה פרטים פיקנטיים שאותם העלה על הכתב ופרסם בסיוע דויד גרוסמן שנתיים לאחר המקרה בספר "מדריך רפרם לכלא הלובי" בהוצאת עם עובד. לאחרונה עלה רעיון לעבד את הסיפור לסרט הוליוודי בכיכובו של ג'ק בלאק, "אבל בינתיים זה לא קורה".

לפני שעברת לתוניסיה נדדת בכל העולם. אתה לא חי בישראל כבר הרבה זמן. אתה מגדיר את עצמך אמן ישראלי?

"אני לא יודע מה זה אומר. אמן נורמלי עושה דברים שקשורים לעצמו, לא לקולקטיב מזויף שלוקח מסים. השהות בארטפורט הייתה מדהימה מבחינה כלכלית. מי בכלל חולם לעבוד בתל אביב בלי אבא עשיר? הדבר הזה גרם לי להבין שאני לא יכול להישאר בתל אביב אם אני רוצה להמשיך להיות בקו של יצירה. המעבר קשור גם למרכזיות. בתל אביב יש תחושה שאנחנו במרכז. בלי האשליה הזאת, זה יהיה עצוב – גם לא להיות במרכז וגם לשלם על זה הרבה כסף?".

היום מתגורר חדד בעיירה ציורית על שפת הים התיכון בצפון תוניסיה. אף שהיא נשמעת אקזוטית, אומר חדד, תוניסיה היא מדינה מרכזית ואוצרים בולטים מכל העולם מגיעים אליה. "זה גם מקום מרכזי וגם קצת מפגר. מקום עצלן, כמו סיציליה. אנשים לא עושים כאן כלום, רק בוהים בים. מצד שני, הוא קרוב פיזית לכל מקום בעולם".

ועל כך יעידו על הפרויקטים הרבים שבהם עסוק חדד, מהם הוא גם מתפרנס. תמה מרכזית ששזורה כחוט השני בעבודות שלו היא האוכל. בין שלל הפרויקטים העתידיים שלו, חדד יתחיל בקרוב לעבוד על ספר אוכל בעקבות התרבות הקולינרית במזרח התיכון לפני חלוקת המדינות בשנת 1900.

האוכל הוא גם זה שהפגיש את חדד במהלך השהות שלו בארטפורט ב־2012 עם האמן רירקריטטי ראוואניג'ה, מעמודי התווך של ז'אנר האמנות מבוססת הקהילה. לאחרונה הם חזרו לשתף פעולה בתערוכה בבאלי, וגם שם הדגים כמשל להגירה ולפליטות היו נושא מרכזי. "לקחנו דגים קטנים שנולדים ברוסיה ומתים בתוניסיה. אלו דגים מוזרים. הם בוקעים מהביצים שלהם ומיד שוחים לתוניסיה, אבל מתים מהתייבשות של המלח. אלו דגים מהגרים".

למרות החיבור בין אוכל לאמנות, חדד מתעקש שהם שני דברים שונים מבחינתו. "האמנות היא חברתית וביקורתית ובאוכל יש מערכת חוקים ברורה, הוא מסחרי לחלוטין. הפוליטיקה של האוכל בישראל היא הכי קונפורמיסטית שיש מכל התרבויות. במשרד החוץ משקיעים המון כסף בהסברה קולינרית. הם קוראים לזה האוכל הישראלי החדש, והאוכל הזה הוא במקרה אוכל פלסטיני או של יהודים ממדינות ערב, שתי הקבוצות הכי מוחלשות שיש. זה אוכל שתמיד צחקו עליו, ומי שצחק עליו עושה עליו היום הון תרבותי ופוליטי. זה הכי הפוך שהייתי מצפה מתרבות או אמנות".

"בחזרה לארטפורט", העמל 8 תל אביב, אוצרת: ורדית גרוס, עד 10.8